שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
אספנות יין – הגבול שבין תחביב למחלה

בעולם יש הרבה כאלה. בארץ מעט. כמעט כמו בכל דבר. הם חיים, נושמים, אוכלים ושותים יין, ולא חשים בנוח לחלוק את התופעה עם אנשים זרים. ובכל זאת, שיחות עם אנשים, שחלקם אומרים שהם בסך-הכל אוהבים יין טוב וחלקם מצהירים - "אנחנו מטורפים"

רפי סיטון

מרתף יינותלא נולדים עם זה. בקבוצת הסיכון מצויים אנשים מגיל בגרות ועד מאה ועשרים, בין הסימפטומים השכיחים - יכולת לדבר שעות על טעמים וריחות, חיוך בלתי רצוני נוכח תוויות מרופטות, דחף לאו בר כיבוש להימצא בחברת מבינים וביקורים תכופים בארצות יין, תוך בילוי מינימום זמן בערים הגדולות. מחקרים מוכיחים שהסיפור הזה מידבק, ונכון להיום אין בעולם מי שעומל על פיתוח תרופה. כי בכלל עוד לא בטוח שמדובר במחלה.
אספנות יין היא אצירת אמנות לכל דבר. רוכשים כמעט רק ממי שמכירים, נזהרים מחיקויים, שומרים תוך הקפדה על תנאים נאותים, משקיעים סכומים מטורפים ולעיתים רחוקות בלבד מוכרים.
מאחורי כל יצירה יש סיפור, כל יצירה מעלה חוויה. ואם מתעוררת מחלוקת על טיב או איכות, אז באמנות כמו באמנות, אין כל עניין להגיע להכרעה. יתרה מזו, ביין ניתן גם לגייס את הקלישאה לפיה על טעם ועל ריח אין מה להתווכח, במלוא מובנה, מה שאי אפשר היה לעשות אם היה מדובר בתמונה.
משערים שלארץ זה הגיע בתחילת שנות ה-80, לכל המוקדם בסוף שנות ה-70. סביר שהיו אלה מהגרים מארצות יין קלאסיות שהביאו את זה עמם. להערכתי האישית, מסתובבים בקרבנו כיום עשרות בודדות של נגועים. ואגב, לא מתים מזה.
החודש עשיתי למען היכרות עם החבר'ה האלה, וגיליתי אנשים חביבים, קצת אחרים. אחד במכנסיים קצרים שרק אחרי שעה במרתפון ממוזג למשעי מבין שקר לו, שני שמתכתב עם אנשים מעבר לים בענייני ארומות וחומצות, ושלישי שמצהיר שאין לו בעיה לפתוח 'שאטו ד'איקם' "הרגע". הצצה לעולמם של אנשים שמתהלכים על הגבול הדק שבין תחביב למחלה.

יש יין, יש חברים

רק כשהוא התכופף למשוך איזה בורדו שהוא אוהב שמתי לב שיש לו כיפה על הראש. לא, לא שחורה - מקטיפה, סרוגה, עדינה כזו. ובכל זאת הייתי בטוח שהקייס אצלי ביד.
יש לך משהו לומר להגנתך?
כן. אני דתי ליברלי. ולא רק ביין, גם באוכל. כבר אכלתי כמה פעמים במסעדות של שניים או שלושה כוכבים.
אהרון ט' נולד וגדל בבלגיה, בצעירותו היה חשוף ליין, אך לא ממש. קיומם העצמי של אזורים קטנים, חלקות וכרמים היה זר לו משך שנים. "ידעתי מה זה בורדו, שמעתי על בורגון, טעמתי כמה יינות פופולריים וזהו." אלא שזה משחק לכל הגילאים. בשנת 1994, והוא כבר לא ילד, שכן שלו וחבר ניסו כוחם בעשיית יין ביתי. ט' היה כל הזמן בסביבה, וההתעסקות בטעמים ובריחות החלה צוברת תאוצה. ערב אחת מנסיעותיו לנכר, לטובת עבודה, אמר ט' לשכן ולחבר שאם הוא כבר נוסע הוא יביא בקבוק, וכשיחזור ינסו ביחד. מאז הוא איתו.
האוסף של ט' מונה כאלף בקבוקים, חלקם במרתף שמתחת לביתו הפרטי, חלקם אצל סוחר שממנו הוא מרבה לקנות. התכולה, רובה ככולה, מקורה בצרפת, ואם להיות ספציפיים, ומבלי להעליב, אז בעיקר מבורדו. אדומים. בעת האחרונה החל ט' להכניס גם יינות מהרון, ואף חשף עצמו לספרדיים טובים ולאוסטרליים מסוימים. ויש גם צ'יליאני לרפואה, "זה היחיד, 93 ב'פרקר'." בלבנים מחזיק ט' מעט בורגון ומעט אלזאס.
את רוב היינות שלו קנה וקונה ט' מסוחר בלגי, שברבות הימים הפך לחבר. את השאר הוא קונה בקניות עתידיות, במכירות פומביות ובטיולים. ט' אוהב לקנות בחו"ל ויש לו משהו קטן לומר בעניין רמות המחירים בארץ, לדידו, אלו לא רק המיסים והמכסים שאשמים, גם ליבואנים יש חלק בעניין.
בבחירת היקבים והבצירים הספציפיים מרבה ט' להסתמך על דירוגים וציונים המתפרסמים במגזינים ובמדריכים המקצועיים. עוד לפני שיאמר לכם את דעתו הוא על כל יין במרתף, יזמר את זו של פרקר, או ינקוב בציון שנתן לו.
ט' לא מרבה לרכוש יינות מאוד יקרים. יש לו פה 'פטרוס', שם 'מרגו', "אך הם לא העיקר," הוא מדגיש, "מה אני אעשה איתם, מתי אני אשתה אותם. הכיף שלי הוא לגלות דברים טובים ופחות מוכרים, שאפשר לקנות במחירים סבירים, יין של מאה דולר אני עוד יכול לחשוב על לפתוח בכיף."
ט' משתדל לתחום את עצמו לא רק לסכומים סבירים, אלא גם לבצירים צעירים. הוא לא קונה יינות הקודמים לבציר 82'. "הדומיננטיות של הרעננות והפרי ביין חשובה לי," הוא מסביר. "אני לא אוהב לשתות יינות שאיבדו אותם. אני לא אוהב יינות שמספקים יותר טעמים משניים ופחות עיקריים."
יש דברים שאין לי איך להגיע אליהם והשלמתי עם זה שלא יהיו לי אף פעם," הוא מוסיף. "'פטרוס' 82', 'פטרוס' 61', 71', 75', 'שבאל בלאן' 47', 'מוטון' 45'. הם לא יהיו לי, אני לא אוציא 3,000-4,000 לבקבוק, כי אני יודע שלא אשתה אותו."
לקראת תקופת הבציר ובמהלכו מקיים ט' קשר טלפוני רציף עם מכרים באזורי יין שונים בצרפת. תשאלו אותו איך היה היום מזג האוויר בתל-אביב, גם אם הוא היה שם, לא בטוח שתקבלו תשובה ברורה. תשאלו על כמות המשקעים שירדה לפנות ערב בסנט אמיליון, והוא ינקוב במספר עם שתי ספרות אחרי הנקודה. "אספנות היין עושה לך חברים מכל העולם," אומר ט'. "במהלך השנים, בטיולים השונים, רכשתי לי כמה ידידים באזורי יין שונים. כשאני בסביבה אני קופץ לבקר ואף להתארח. כשאני פה אני מתקשר, שואל על הכרמים, על התחזיות ולפעמים גם סתם מה נשמע. הנה, זה בקבוק שעושה חבר שדיברתי איתו אתמול, פרנסואה, יש לו שני יקבים, אחד בסנט אמיליון ואחד בקוט דה בור. והאלזאסי הזה, עושה אותו הנרי, בחור בן 31, גם חבר טוב."
ט' מעולם לא השתתף בקורס יין. זה לא שהוא מתעצל, נהפוכו, הוא מוכן לעשות הרבה כדי לרכוש ידע, הוא פשוט לא מאמין בזה. הוא חסיד גדול של ניסיון. הנה דוגמא, את בציר 98' עשה ט' בסנט אמיליון כאחד הפועלים בכרמים, הוא צבר, מיין וניגב את הזיעה בשרוול. "רציתי לחוש את הדברים מקרוב," הוא אומר. והנה עוד אחת. לפני שנים מעטות סיפר חבר של ט', סוחר יין במקצועו, כי במסעדה פולנית (שני כוכבים במישלן) יש ארגז של איזה פרמייר גראנד קרו, סנט אמיליוני מבציר 90'. "יין שקיבל 100 ב'פרקר', יין שהייתי חייב לטעום ואי-אפשר להשיגו." ט' והחבר, הסוחר, הזמינו מבלי להתבלבל מקום במסעדה. "אני אפילו לא זוכר מה אכלתי," הוא אומר. "זה לא עניין אותי בכלל, רק היין."
פעם בחודש לפחות, ט' נפגש עם קבוצת תמיכה. כל אחד מביא בקבוק ועורכים טעימה. פעם בשנה הם יוצרים יחדיו לטיול. סיור באזור יין. כשאני מבקש להציץ בקטלוג יין הוא מוציא אותו מהתיק שאיתו הוא הולך לעבודה. כשאני שואל על ספר מסוים הוא הולך להביאו מליד המיטה.
מה אומרת האשה?
יין זה כמו מאהבת, משתדלים להסתיר אותו ממנה.
בתחילה חשבתי שהתשובה הזאת מהולה בהומור, אך כשנחתה לה טיפת יין על השולחן וט' ניגב במרץ ומלמל אינסטינקטיווית "אשתי תהרוג אותי", הבנתי שלא.

החיים על פי שעיה

מרתף יינותכשיק שעיה היה סטודנט, הוא נהג לסעוד צהריים במסעדה ירושלמית ולשלם שלוש לירות לארוחה. ביום מן הימים, איחר שעיה את שעות הפתיחה ומצא עצמו תר בעיר אחרי מסעדה. חלפו דקות ספורות והנה הוא ישוב במסעדת גורמה, בעיצומה של ארוחה צרפתית מלאה. השורה התחתונה בחשבון היתה 47 לירות. "היו לי בכיס חמש לירות," מספר שעיה, "אך לא איבדתי את העשתונות, כתבתי צ'ק, שבו הכנסתי גם את השירות, ויצאתי שמח וטוב לב, אחר-כך רצתי לבנק לדאוג שיכבדו אותו."
זה האני מאמין של שעיה, "כסף זה הדבר שהכי מהר שוכחים," הוא אומר. "לעומתו, חוויות של יין ואוכל איכותיים מעשירות את החיים." ושלא תהיה טעות, שעיה אינו נמנה עם עשירי המדינה, זה עניין של סדר עדיפויות.
הרומן של שעיה, איש מחשבים במקצועו, עם יין החל לפני 23 שנה. הוא ואשתו יוצאים לטיול יין באירופה, מתאהבים באנשים, באוכל, ביין, וחוזרים עם 23 בקבוקים. זרעים שלימים צמח מהם אוסף.
את שנותיו הראשונות בעולם היין שעה שעיה בארץ בבדידות כמעט מוחלטת. הימים היו ימי ההגמוניה של 'כרמל' בשוק המקומי, ואנשים מסביב לא התעניינו. המפלט היחיד שמצא היה קשרים עם ידידים שקנה לו בביקוריו בחו"ל. בתחילת שנות ה-90, עת נחשף לעולם הווירטואלי, השתפר מצבו החברתי. הוא החל משתתף בפורומים של יין באינטרנט. "פתאום היה לי עם מי לדבר על יין ביום-יום."
לפני כארבע שנים החליט שעיה לחלוק את חווית היין והאוכל האישיות שלו עם העולם. הוא פתח אתר באינטרנט. דוט קום, לא סתם. שעיה מפעיל את האתר בגפו ולא רואה ממנו גרוש, כלשונו. באתר רשמים ממאות יינות, חוויות מעשרות מסעדות ומבוא ליינות בורגון.
לשעיה כ-350 יינות באוסף. בסך-הכל שלושה מקררים. החלק הארי מורכב מיינות בורגון, התחכום והעדינות שלהם עמדו לזכותם. עוד באוסף יינות מהרון, לפעמים איטלקיים טובים ומעט בורדו.
שעיה קונה בעיקר במכירות פומביות. "יינות בורגונדי טובים קשה למצוא אצל סוחרים," הוא מסביר. "עושים מהם מעט מאוד וחיי השוק שלהם קצרים. גם בקטלוגים שם בתי-המכירות, רשימות ההיצע שלהם הן המצומצמות ביותר." בתי-המכירות שעמם עומד שעיה בקשר אינם נמנים עם המקומות הזולים בעולם לרשיכת יין. הנסיון לימד אותו שזול יכול להיות לפעמים נורא יקר. "זול ביין הוא לפעמים אין יין."
מקורם של ההתמצאות והידע שבהם עושה שעיה שימוש ברכישות, הוא בספרות יין ענפה, שחובשת את מדפי ספרייתו. מגזינים לפעמים כן ולפעמים לא, ולדעתם של מבקרים משוקללת רק אם גילה שטעמם תואם את שלו. העדיפות היא ליינות מוכנים לשתייה, מקסימום כאלה שיהיו מוכנים בשנים הקרובות. "כיוון שאני כבר לא ילד," אומר שעיה, "אני משתדל להימנע מלקנות יינות שיהיו טובים רק בעוד עשרים שנה. אתה יודע, לך תדע. אז אני קונה יינות שהתבגרו אצל אחרים."
באוסף של שעיה יינות ישראליים בודדים. בטנו מלאה גם על איכות העשייה וגם על המחירים. אפרופו מחירים, הוא גם לא קונה כאן יינות מיובאים. "הגישה בישראל היא שצריך להגן על התעשייה המקומית," הוא מסביר. "המכסים כאן מטורפים ומתועבים. יוצא שמי שרוצה לשתות יין טוב במחיר סביר צריך להיות גנב. אני לא מכיר שום מדינה תרבותית שנוקטת מדיניות שכזו בנושא."
המקום הנוח ביותר, מבחינת מחירים, לשתות יינות גדולים הוא מסעדות יוקרה באירופה. כך מגלה שעיה. שם חושבים שיש מחר, שם חושבים על האפשרות שהלקוח עשוי לחזור. אצלנו אין מחר ואין אלוהים. "אותן מסעדות מציעות יינות בוגרים, במחירי עלות, בתוספת רווח סביר," הוא מסביר. "הם לא מחפשים את הרווח המקסימלי, ולכן לא גובים את מחירי השוק. לא פעם שתיתי במסעדות שכאלה יינות מעולים, בתמורה לחצי ממחירם על המדף."
ענייני האוסף של שעיה מנוהלים באמצעות תוכנת מחשב. משמאל לימין, בכל עמודה, מופיעים שם היין, שנת הבציר, מחיר עלות, כמות במלאי, ציון שנתנו מבקרים מפורסמים וציון שנתן שעיה בעצמו. אם תסמנו יין מסוים תקבלו עליו את חוות דעתו המפורטת של שעיה. אם תסמנו את עמודת מחירי העלות כולה, תקבלו את שוויו הכולל של האוסף. עשרות אלפי דולרים. שעיה מספר שיש לו מגבלה כמה הוא מוכן להוציא על בקבוק, אך הבעיה היא, שהיא כל הזמן זזה לה קדימה. "פעם זה היה הובי, היום זה כבר יותר מזה," הוא אומר. "היום זה כפייתי, זה טירוף."
ואת זה אתה אומר.
תראה, אישית, אני לא חושב שאני עושה דברים לא הגיוניים, אך אני מודע ליחסה של הסביבה לנושא. בעיני החיים הם לא תהליך מתמשך של עסקים טובים. עסקים אני עושה בנאסד"ק, ביין אני מספק את התאוות החושניות שלי.

אויב האספנים

בקבוק יין במרתף"שמפניה" ביקש שלא להיחשף בשמו האמיתי. גם לא באות הראשונה של שם המשפחה ואפילו לא בזו שלפני האחרונה. "תמציא לי אתה שם" הוא אמר. אז הפכתי והפכתי ומצאתי אחד שתמיד יזכיר לי שהוא גם משלנו וגם סמוי.
במקלט ביתו של שמפניה שוכבים כ-600 בקבוקים. בעולם יש לו עוד, אך אין לו מושג כמה. כשאתה פונה אליו בתואן אספן, ממהר שמפניה לתקן. "אני אוהב לשתות יין. אני לא אוסף. מה שאתה רואה כאן זה לא אוסף, זה מקום שבו אני מאחסן, או מרכז יינות שמיועדים לשתייה."
בלי שום עכבות? לשתייה, פשוטו כמשמעו?
תשמע, אספן בולים לא ייקח בול מהאלבום שלו וידביק על המעטפה. הבול הוא בשביל להראות. אני, כל בול מוכן להדביק על המעטפה ובלבד שהיא מתאימה לו. אנשים, מרוב שהם שומרים, מגיעים ליינות כשהם כבר מקולקלים. וזה בעיני כאב לב גדול. פעם נהגתי לשמור אחד מכל אחד, היום אני חושב שזו שגיאה. היום הכנסתי את עצמי למסגרת של לשתות. אין אצלי דבר כזה יין שלא אפתח, גם אם הוא אחרון בסדרה וגם אם אין להשיג ממנו יותר. תמיד יבואו אחריו עוד, מעניינים וטובים לא פחות. הנה, השבוע פתחנו 'קוס דה אסטורנל' 86'. ידעתי שזה מוקדם מדי, אבל הוא סקרן אותי. תאמין לי, היין לגמרי לא מוכן לשתייה ולא הצטערתי לרגע. ה'שאטו ד'איקם' הזה, שאתה רואה שם, הוא היחיד שיש לי משנת הבציר הזאת, ואין לי בעיה לפתוח לך אותו הרגע. אתה מבין.
הנגיף של היין תקף את שמפניה בגיל 26. זה קרה בעת שהות באנגליה, כאשר נכח בטעימה מודרכת אצל ידיד מקומי. בסופה הוא רכש איזה בקבוק בינוני, סתם כי לא היה לו נעים, ומאז הוא בפנים.
האגף הצרפתי באוסף של שמפניה הוא הגדול ביותר. חוץ ממנו יש ספרד, יש איטליה, יש אמריקה ויש פורטים. בפרק הצרפתי ישנה נציגות נכבדה למבעבעים משמפיין ולמתוקים מסוטרן. שמפניה סבור שיינות מתוקים בכלל, ופורטים וסוטרנים בפרט, הם יינות נוחים ומעניינים לאספנים. ובלי קשר, הוא מאוד אוהב אותם. "אלו יינות שלעולם לא יאכזבו אותך. בזכות הרכבם הכימי, הם נשמרים ומתפתחים שנים על גבי שנים."
שמפניה עושה באוסף שלו כבוד, שאינו שכיח, ליינות לבנים. בעיקר בורגון, פרמייר קרו ומעלה. הוא מעיד על עצמו שהוא מאמין גדול בהם. "יינות לבנים גדולים שמים אדומים בכיס הקטן." וזה מפיו של מי שמספר, כי טעם כבר לאורך ולרוחב את כל ה'פטרוסים', ה'לאפיטים' וה'מרגואים'.
רוב האוסף של שמפניה מסודר בכוורות והשאר בארגזים. "אם אני אמות, על אלו שבארגזים יקבלו יותר," מסביר שמפניה. "'סותבי'ס' מעריכים אחרת יין בארגז." על פיות הבקבוקים ששוכבים תלויות תוויות, ועליהן שמות היינות, בכתב ידו של שמפניה. כך הוא יכול למצוא בקבוק ספציפי מבלי להפריע את מנוחתם של חבריו. התוויות בצבעים שונים. תווית אדומה מרתיעה שהיין טרם מוכן לשתייה, תווית כחולה מרשה לפתוח רק אם אי-אפשר להתאפק ותווית ירוקה פירושה, שמי שרוצה יכול לקחת. ככה זה כשהכניסה למרתף מותרת לכל המשפחה.
שמפניה מרבה לקנות יין בבתי מכירות פומביות, אצל סוחרים באנגליה וביקבים צרפתיים, שאליהם יש לו גישה ישירה. הוא לא אוהב לקנות ביוקר "מהסיבה הפשוטה, שאני צורך אותם." וכמו קודמיו, הוא לא ימכור פריטים מהאוסף. "אני לא סוחר יינות," הוא אומר. "אני מרוצה מההכנסה שיש לי ממשלח ידי, ויין זה לא סייד ביזנס בשבילי."
לא מזמן קנה שמפניה יין צרפתי במכירה פומבית. כשגילה שיש עליו תווית באנגלית, ביטל את הקנייה. לא מצא חן בעיניו שהיין, שנולד בצרפת, ביקר בעבר בארצות-הברית. "לא אני ולא היין מרגישים נוח עם הטלטלות האלו." עוד מחוויות הרכישה: שמפניה מספר, כי מחיריהם של בקבוקים עם תוויות קרועות נסגרים לרוב ברמות של מציאה, "כי לסוחרים אין מה לעשות בהם. אם זה לא נראה יפה, זה לא מעניין אותם. אני אין לי בעיה לרכוש כאלו, כי אני שותה."
המרתף של שמפניה ממוקם במקלט ביתו. "בעת חירום," הוא אומר, "הבקבוקים יפונו והמדפים יהפכו חלקם למיטות, חלקם למקומות ישיבה." את מדפי העץ ניסר ושייף במו ידיו. "אני לא נגר," הוא אומר, "ובכל זאת ישבתי ובניתי לבד מרתף. אתה רואה, זה השיגעון."
למה שיגעון?
אתה רואה אותי עושה את הדבר הזה בחדר אחר בבית?
הטמפרטורה במרתף של שמפניה נעה בין שעה ל-12 מעלות. ארבע, חמש מעלות מתחת למה שמקובל לחשוב לאידאלי. "זו טמפרטורה שבה יינות מוכנים לשתייה לא ממשיכים להתפתח," הוא מסביר. "זו טמפרטורה שבה יינות נשמרים זמן רב מאשר תאומיהם שמבלים במרתפים אחרים. לא פעם קרה שטעמתי בחו"ל יין שעבר זמנו, ומאוחר יותר גיליתי שאותה שנת בציר ואותו יצרן, אצלי במרתף, מצוינים לשתיה."
את המעקב אחר האוסף, הכולל רשמים מפריטיו, עושה שמפניה באמצעות ספר מרתף. בספר עמודות, ריבועים ומלבנים שבהם מקום לשם היין, שנת הבציר, מיקום במרתף, הערות וכדומה. חוברת צביעה לילדים גדולים.
ולסיום, מילה אחת על פרקר ושכמותו. "הוא האויב של האספנים," אומר שמפניה. "יין שמקבל ממנו ציון טוב, מחירו קופץ לשמים, והוא הופך לבלתי נגיש. ברוב המקרים, אבסולוטית, הוא למעשה שווה פחות"

הצילומים הם אילוסטרציה בלבד ואין קשר בינם לבין מרתפי המרואיינים ותכולתם.


הופיע במגזין "יין וגורמה" גיליון 29, אוקטובר 2000. טלפון 404–504–700–1.

תגובות