שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
דין פרוטה... קופות חיסכון מימי קדם ועד ימינו

מטמונים וקופות לחיסכון ולצדקה מימי קדם ועד ימינו. תערוכה במוזיאון הארץ, תל אביב.

סיסיליה מאיר   צילום: לאוניד פדרול-קביטקובסקי

מבחר קופות לחיסכון ולצדקהמאז ומעולם דאג האדם לעתידו הכלכלי וחסך מוצרים ואמצעי תשלום עודפים. למן המצאת המטבע בשלהי המאה ה-7 לפנה"ס, נטמנו גם מטבעות במקומות מסתור. מאחר שגילוי מטמונים הינו דבר נדיר ביותר, יש להניח שרוב המטבעות שהוטמנו נאספו כעבור זמן בידי הבעלים או היורשים. מרבית המטמונים, המתגלים כיום בחפירות ארכיאולוגיות, הוסתרו בעתות מלחמה; בעליהם נהרגו או נפלו בשבי וכספם נותר באין דורש. המטבעות, שנשמרו הוטבעו בדרך כלל ממתכות יקרות והוטמנו בתוך מְכלים, שקיקי בד או קופות למיניהן. אלה האחרונות השתנו במהלך ההיסטוריה, אך בכולן התקיים עקרון יסוד אחד – שמירה על ביטחון הכסף שנשמר בהן.
החיסכון הינו גורם חשוב להתפתחות המשק הלאומי והפרטי. תהליך החיסכון לובש צורות שונות, כשהפרימיטיבית ביותר היא אגירת כסף במקום מחבוא. האגירה מקפלת בחובה את כל סממני החיסכון לעתיד, והיא מתאימה בהחלט להגדרת מושג החיסכון כפי שהוא מוכר לנו. במשק המודרני, כל סכום שאינו נצרך הוא בבחינת חיסכון. אדם סמית, הכלכלן הסקוטי בן המאה ה-18, מאבות הכלכלה המודרנית, טוען, שהמניע לחיסכון הינו הרצון לשפר את מצבו של האדם והוא טבוע בו מלידה ומלווה אותו כל חייו.

קופות חיסכון בצורת ספר של בנקים שונים. פח, ישראל, שנות ה-60-50

קופות חיסכון בצורת ספר של בנקים שונים.
פח, ישראל, שנות ה-60-50

בעת החדשה, הבנקים הם המוסדות הפיננסיים המטפלים בחסכונות. מבחינה כלכלית, ניתן לראות בכל סכום המופקד בבנק חיסכון-בכוח, העשוי למצוא את דרכו אל ההשקעות המניעות את גלגלי המשק. בארצות רבות סיפקו הבנקים ללקוחותיהם קופות חיסכון, שעוצבו בצורות שונות ונשאו את השם והסמליל של הבנק. הורים, שביקשו להקנות לילדיהם הרגלי חיסכון, נהגו להחזיק בבתיהם קופות חיסכון שיוחדו לילדים, ואלה למדו לאסוף פרוטה לפרוטה. בשלהי שנות ה-50, החלו הבנקים בישראל לפתח תכניות חיסכון מיוחדות לילדים, דוגמת "ח"צ – החוסך הצעיר" בבנק הלוואה וחסכון יפו-ת"א, "דן חסכן" בבנק הפועלים, "נ"ח – נוער חוסך" בבנק לאומי, "אגור" בבנק דיסקונט ועוד. כל אחד מהבנקים חילק לחוסכים הצעירים קופות חיסכון נאות, בנוסף למתנות ופרסים.
איסוף כספים התקיים לא רק לצרכיו האישיים של החוסך, אלא נועד גם לסייע לנצרכים או להשגת יעדים לאומיים. כך, הייתה קופת קרן קיימת לישראל, שנודעה בשמה "הקופסה הכחולה", במשך שנים אמצעי עממי אהוד – ואייקון – למימוש החזון הציוני בארץ-ישראל.
התערוכה "דין פרוטה" מגוללת את תולדות המְכלים והקופות, ששימשו לאיסוף מטבעות, מראשיתם ועד ימינו, תוך התמקדות באלה ששימשו בארץ-ישראל.

מטמונים בעת העתיקה

קופת בית-כנסת, מרות, צפון הגליל. מאות 2-5 לספירה. פתח הכניסה מאולם התפילה

קופת בית-כנסת, מרות, צפון הגליל. מאות 2-5 לספירה. פתח הכניסה מאולם התפילה. באדיבות עמנואל דמתי, צפת

בעת העתיקה נהגו להטמין מטבעות וחפצים יקרים במקום מסתור באדמה, בבית או במקום ראוי אחר. הצורך בהטמנת הכסף נבע, בדרך כלל, ממצב מדיני, בטחוני או כלכלי לא-יציב ששרר באותה תקופה. בעתות מלחמה, מרד או חורבן, נהגו בעלי ממון להטמין מטבעות במקומות מסתור. דוגמא לכך היא "מטמון הר הזיתים" – מטבעות שנטמנו בתוך נר בעת מלחמת היהודים ברומאים (66-68 לספירה). גם היוצאים למסע העדיפו להחביא את כספם במקום בטוח עד שובם ולא לשאתו בכליהם. יש לשער, שמרבית המטמונים לא הגיעו לידינו, מאחר שהם נאספו בידי בעליהם, והמטבעות חזרו למחזור הכספים. המטמונים המתגלים כיום הם נדירים ביותר, וככל הנראה בעליהם נהרגו או נשבו, והכסף נותר חבוי, לעתים במשך אלפי שנים. לרוב, מטמוני המטבעות מתגלים בצומתי דרכים עתיקות בינלאומיות, במרכזי מסחר או בסמוך לבתי מגורים, במקדשים או בבתי-כנסת. גילויים הוא אחד המקורות החשובים ביותר להיסטוריונים ולנומיסמטים, בכוללם בדרך כלל מטבעות שהילכו במחזור בעת הטמנתם. אלה שופכים אור על המצב הכלכלי ששרר במקום ובזמן מסוימים, על שינויים מוניטאריים או על משברים פיננסיים (למשל, פיחות בערך המטבע הביא לאיסוף מטבעות בעריך גבוה יותר), על אורך חיי המטבע במחזור הכספים, על תזוזת כוחות צבא, על הסחר המקומי והבינלאומי ועוד.
מטמון מטבעות מקופת בית-כנסת, מרות, צפון הגליל, מאות 2-5 לספירה.

מטמון מטבעות מקופת בית-כנסת, מרות, צפון הגליל, מאות 2-5 לספירה. באדיבות החברה להגנת הטבע

כמו כן, ישנם מטמונים מסוג אחר, שניתן לכנותם "מטמוני חיסכון" – מטבעות שנצברו במשך תקופה ארוכה הן בידי פרטים והן בידי גופים ציבוריים. הכסף, שנאסף לצורכי ציבור, מיועד לצדקה, לתרומה, לתשלום מסים, להחזקת מוסדות ציבור וכו'. מטמונים כאלה מתקופות שונות נחשפו בכמה מקומות בארץ ובעולם. בארץ נתגלו במיוחד בבתי-כנסת, רובם מתקופת המשנה והתלמוד (המאות ה-2-5 לספירה). אחד מהם נמצא בבית-הכנסת במרות, הנזכרת בכתבי יוסף בן מתתיהו (מלחמות היהודים ,א, ג; חיי יוסף ל"ז) כיישוב יהודי המציין את גבולו הצפוני של הגליל. מטמון זה התגלה בשקערורית חצובה בסלע, בפינה הצפונית-מזרחית של מחסן בית-הכנסת. הקופה הונחה בתוך מבנה, שהכניסה אליו הייתה חבויה כדי למנוע את פריצתה, ומקומה היה ידוע רק לחזן ולפרנסי הקהילה. במקום התגלו כ-485 מטבעות, מחציתם מזהב. רוב המטבעות הונפקו בתקופה הביזאנטית, לאורך כמאה ועשר שנים רצופות (מ-498 לספירה, שנת הרפורמה במטבע של הקיסר אנסטסיוס הא', עד שנת 608/9, בימי הקיסר הרקליוס), שהיא גם התקופה המקבילה לממצאים האחרים במקום. כמו כן, נמצאו בקופה מטבעות נוספים, מוקדמים ומאוחרים יותר. נראה, שהמטבעות הקדומים הוכנסו באקראי או ניתנו בידי עניים שלא היה ביכולתם לתרום מטבעות, שהיו במחזור באותה עת (תופעה ידועה גם ממקומות אחרים). המטבע המאוחר ביותר במטמון מצביע, כנראה, על זמן סיום האיסוף.
בתקופת המשנה והתלמוד, בנוסף למערכות השלטון המרכזיות, פעלו בקהילה היהודית בארץ מערכות מינהל ומשפט נפרדות. המעמד המשפטי של הקהילה העניק לכלל הציבור, "בני העיר", סמכות לאכוף על פרטים להשתתף במימון ההוצאות הכרוכות בצורכי הכלל – הקמת מבני ציבור, רכישת ספרי קודש ועוד. כמו כן, היו "בני העיר" רשאים לתקן תקנות ונהלים בעניינים שונים, כמו מידות ומשקולות בשווקים, שכר פועלים, ובמקרים מיוחדים גם מחירי מוצרים ועוד: "כופין בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת ולקנות להן ספר תורה ונביאים. ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר פועלין" (בבא מציעא י"א, כ"ג). בנוסף לכך, נאספו כספים לתשלום מסי קרקע ומס גולגולת, שהיו חייבים לשלטונות.
בית-הכנסת היה המבנה הציבורי המרכזי בקהילה היהודית, מוקד החיים הדתיים והציבוריים. הקמתם ותחזוקתם של בתי-הכנסת, חלקם מפוארים, הושתה כאמור על כתפי הקהילה, שנדרשה לאיסוף כספים מחבריה. מהכתובות הרבות, שנמצאו בחפירות בבתי-כנסת בארץ, ניתן ללמוד על השיטות השונות לגביית הכספים. כך נאספו תרומות במזומנים, בתוצרת חקלאית או טובין אחרים וכן בימי עבודה. שיטה אחרת הייתה "הפסיקה" (תוספתא תרומות י', י'), שהיא האיסוף הפומבי המחייב של כספי צדקה, מעין מס חובה שהוטל על הפרטים תוך לחץ ציבורי, במידת הצורך. אלה שלא תרמו זומנו למשפט (תוספתא סוכה, כ', ה'). נוהג זה נמשך גם בתקופות מאוחרות, כאשר עול המסים שהשית השלטון פגע ביכולתם של אנשי הקהילה לתרום לקופת הכלל.

קופות לצדקה בקהילות ישראל

קופת צדקה, כסף, גרמניה, 1821. קופה מלבנית בעלת ידית ומכסה כיפתי על ציר ובו חריץ גדול למטבעות. כתובת חרותה בעברית

קופת צדקה, כסף, גרמניה, 1821. קופה מלבנית בעלת ידית ומכסה כיפתי על ציר ובו חריץ גדול למטבעות. כתובת חרותה בעברית. אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

"צדקה וגמילות-חסדים שקולין כנגד כל מצוות שבתורה" (תוספתא פאה א', א'). מצוות נתינה לעני מפורשת בתורה במקומות רבים ובהקשרים שונים. לֶקֶט ופֵאָה, פֶרֶט ועולֵלות (ויקרא י"ט, 9-10), שִכחה (דברים כ"ד, 19) ומעשר עני (שם כ"ו, 12-13), הם חלק מן המיסוי החקלאי הכולל שהופרש לטובת הכוהנים, הלויים והעניים. עליהם נוספה מצוות הצדקה ל"אחיך האביון" (שם ט"ו, ז'-י"א), המעודדת מתן הלוואה לעני ערב שנת שמיטה. חז"ל שכללו את מצוות הצדקה מדאורייתא ותרגמו אותה לכדי מוסד חברתי חשוב, בעל דפוסי פעולה קבועים. כוננו קופות צדקה אזוריות, עירוניות וכפריות. פעילות זו של איסוף כספי צדקה עוגנה בחוקים ובכללים והתקיימה עד הזמן החדש: "מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להם קופה של צדקה" (רמב"ם, מתנות עניים ט', ג'). נקבעו קופות נפרדות למטרות חברתיות כמו פדיון שבויים, הכנסת-כלה, תמחוי לעניים, נערכו מגביות מיוחדות כ"מגבית פורים" ו"קמחא דפסחא", והוסמכו "גבאים" לחלוקה הוגנת של הכספים. כמו כן, תוקנו כללים בדבר העברת כספים מקופה לקופה וסדרי העדיפויות ביניהן.
בשלהי המאה ה-18 עמדה השיטה המסורתית של גיוס כספים לצדקה באמצעות בתי-כנסת וגופים קהילתיים על סף קריסה. בעקבות האמנציפציה התערערו המסגרות המסורתיות בקהילות יהודיות רבות באירופה. סמכות מנהיגיהן לגבי איסוף והקצאה של כספים לצורכי ציבור נחלשה גם נוכח הכבדת עול המיסוי הממלכתי והמחלוקות שנתגלעו בין מוסדות הסעד למיניהם. בין קופות הצדקה החשובות שפוזרו בבתים היו "מתן בסתר" ו"ארץ-ישראל", שנקראו מזמן זה ואילך על שם ר' מאיר בעל הנס והוצבו בבתים בידי שליחים שהגיעו מארץ-ישראל .
תמיכת יהודי התפוצות ביישוב היהודי בארץ ביקשה לבטא את זיקת עם ישראל לארצו. באותה תקופה, הגיעו לארץ-ישראל קבוצות עולים ממזרח אירופה – החסידים והפרושים (תלמידי הגר"א). לעליות אלו הייתה השפעה רבה על הקשר בין יהודי מזרח אירופה ליישוב היהודי בארץ. העולים לא נטמעו בקרב התושבים הוותיקים, אלא ניהלו במידה רבה את חייהם כשלוחה חברתית ותרבותית של הקהילות שמהן יצאו. נוכח פעילות ההתרמה המוגברת למען תושביה החדשים של הארץ הופיעה במזרח אירופה הפושקע (מלה פולנית ,puszko, שהתאזרחה ביידיש ומשמעה 'קופת צדקה ביתית'). ארגוני צדקה הפיצו את הקופות בבתים, ומדי פעם הגיעו נציגיהם לרוקנן. כך יכלה קבוצה קטנה של פעילים להגיע למספר רב של תורמים. ואכן, תופעת הקופה הביתית הלכה והתפשטה ובתחילת המאה ה-20 היו ברוסיה בלבד יותר מרבע מיליון קופות צדקה ביתיות, שצברו כסף למען היישוב היהודי בארץ-ישראל.
במאה ה- 19 חל במדינות רבות שינוי במעמדן האוטונומי של הקהילות היהודיות, שנאלצו להעביר את ענייני הצדקה לפיקוח הרשויות המקומיות. תקציבי הסעד והחינוך היו תלויים עתה ברובם בהקצאות ממלכתיות, שבדרך כלל אי-אפשר היה לסמוך עליהן. על כן, נודעה מכאן ואילך חשיבות רבה לאגודות צדקה וחסד, שפעלו בהתנדבות וניסו למלא את החסר מצד המדינה ומוסדות הקהילה. כספי הצדקה נאספו בדרכים שונות: גבייה שיטתית; הצבת קופות צדקה בבתי-כנסת או בבתים פרטיים; התרמה ברחוב, במיוחד ליד בתי קברות; התרמה בימים או באירועים מיוחדים; פנייה לתורמים-בכוח בבקשה לסייע למטרות מסוימות.

קופת צדקה, כסף, תורכיה, 1870 לערך. מעוצבת בצורת גביע בעל ידית עם מכסה שטוח וחריץ למטבעות. עיטורים צמחיים, כתובת בעברית וטביעה של טוע'רא זעירה

קופת צדקה, כסף, תורכיה, 1870 לערך. מעוצבת בצורת גביע בעל ידית עם מכסה שטוח וחריץ למטבעות. עיטורים צמחיים, כתובת בעברית וטביעה של טוע'רא זעירה. אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

קופות הצדקה עוצבו לרוב בצורת גביע עם חריץ במכסה לשלשול המטבעות, ידית וכן וו למנעול. לעתים, הן לבשו צורות אחרות – עגולות, מלבניות, דמויות כד או תיבה לספר תורה. הקופות נעשו בחומרים מגוונים כמו פיוטר, נחושת, פח, ברזל, עץ, קרמיקה ואפילו קרטון, והמהודרות ביניהן היו בכסף. באיטליה היו קהילות, שהשתמשו בקופות צדקה עשויות שקית בד (ככל הנראה בהשפעת אופן איסוף התרומות בכנסיות). בדרך כלל, ציינה כתובת בעברית את יעדן – קופה לצדקה – ואת זמן ייצורן. לעתים, הופיעו על גבי הקופות שמות התורמים אותן.
הקופות עוטרו בדגמים, שרווחו באמנות המקומית בת התקופה. כך אנו מוצאים קופות מהמאות ה-18-19, שמקורן בקהילות יהודיות באירופה והן מקושטות בדגמים הלקוחים מעולם החי והצומח. אלה עיטרו גם חפצי יודאיקה עשויים כסף כרימונים לספר תורה, טס לתורה, פמוטות לשבת ועוד. קופות ממזרח אירופה עוטרו, בנוסף לדגמים הצמחיים, גם בתמונות המתארות את אנשי "חברה קדישא" ליד מיטת המת. בקופות שמוצאן בתורכיה, ניתן להבחין לעתים, לצד דגמים צמחיים, בטוע'רה (סמל הסולטאן התורכי) זעירה.

אסימוני צדקה: מפאת מחסור בכסף קטן (במיוחד בעתות של מלחמה או מתיחות מדינית) או למטרות מיוחדות הנפיקו מוסדות שונים אסימונים, בדרך כלל, למורת רוחם של השלטונות. לאסימונים אלה היה תוקף מקומי בלבד. גם בארץ, במיוחד בתקופה העות'מאנית, הונפקו אסימונים על-ידי ישיבות, מוסדות קהילתיים או חברות שונות. אך לאחר הטבעת אסימוני זכרון-יעקב בסוף המאה ה-19 (שהונפקו ביישוב, לא רק בגלל מחסור בכסף קטן, אלא כדי שלא להיות תלויים בחלפני כספים שגבו ריביות גבוהות), החל השלטון העות'מאני לעקוב אחר כל סימן לאוטונומיה יהודית; אסימוני זכרון-יעקב הפכו עד מהרה למעין מטבע עובר לסוחר לא רק במושבה עצמה, אלא גם בכפרים הערביים שבסביבותיה, בחיפה וביפו, ועל כן פעל השלטון להפסיק את הנפקתם לאלתר.
הנפקת אסימוני צדקה במתכת ובנייר התקיימה בארץ-ישראל משלהי המאה ה-19 עד ראשית המאה ה-20, בהשראת נוהג שהתקיים בקהילות שונות בתפוצות זמן רב עוד קודם לכן. האסימונים נרכשו מהגוף המנפיק (ראשי קהילות, "חברה קדישא") וחולקו לעניים ולנושאי ארונות הקבורה. הללו היו אוספים אותם ומקבלים תמורתם מזון חם או מקום לישון בו. מחסור בכסף קטן הקשה על המסחר הזעיר כמו גם על העלאת תרומות צנועות לצדקה. אסימוני המתכת והנייר היו מטבע עובר לסוחר בין העניים, החנוונים והסוחרים הזעירים.
האסימונים הוטבעו, בדרך כלל, בצורה גסה, על-ידי רושמות עץ עשויות ביד, בצד אחד בלבד, על גבי לוחיות דקיקות ביותר עשויות מתערובות שונות של ברונזה (מכאן הצבעים השונים). על אסימונים, שיועדו ל"נושאי הארונות" למשל, הופיעו ראשי התיבות "צד חק" (צדקה, חברה קדישא). משפחות הנפטרים רכשו את האסימונים מ"חברה קדישא" בסכום נמוך יותר מהמטבע התורכי הקטן ביותר שהילך במחזור באותה תקופה.
החשש פן יוחרמו האסימונים בידי השלטון ובעיקר פן יזויפו הביא להנפקת אסימוני נייר, במיוחד בישיבות ובכוללים. בראשית המאה ה-20 הונפקו בישיבה "תורת חיים" בירושלים תווי-נייר בצורת בולים, בערך נקוב של "מחצית הפ'" – פארא (המטבע התורכי) או פרוטה.

קופות חיסכון

העתק קופת חיסכון בצורת "טזאורוס" (מקדש הטבעה), חרס, פריאנה, אסיה הקטנה, התקופה ההלניסטית (מאה 2 לפנה"ס)

העתק קופת חיסכון בצורת "טזאורוס" (מקדש הטבעה), חרס, פריאנה, אסיה הקטנה, התקופה ההלניסטית (מאה 2 לפנה"ס)

כלים שונים – לרוב כלי בית – שימשו לאיסוף מטבעות. הקופות שנשתמרו מן העת העתיקה היו עשויות בדרך כלל חרס. אך לא מן הנמנע שהיו קופות אחרות, העשויות חומרים אורגניים שנתכלו. קופת החיסכון העתיקה ביותר שנמצאה עד כה, כנראה משלהי המאה ה-4 – ראשית המאה ה-3 לפנה"ס, נחשפה במהלך חפירה בבית פרטי בבבל (עיראק של ימינו). הקופה עשויה חרס, צורתה עגולה, בחלקה העליון פטמה וחריץ למטבעות (עד שנת 2003 הייתה הקופה שמורה במוזיאון הלאומי בבגדד ואחר אבדו עקבותיה). קופה אחרת, מהתקופה ההלניסטית (מאה 2 לפנה"ס), נמצאה בחפירות בית פרטי בפריאנה שבחופה המערבי של תורכיה. הקופה בצורת טזאורוס – בית מקדש שבתוכו פעלו בית האוצר והמטבעה של העיר.
מהתקופה הרומית (מאות 1-5 לספירה) התגלו כמה כלים או קופות, במיוחד באירופה. רוב הקופות עשויות חרס, בעלות צורה מעוגלת או אגסית, כפתור למעלה וחריץ למטבעות. נראה, שצורה זו הייתה הקלה ביותר לעיצוב על אבניים. כדי להוציא את המטבעות שנאספו היה צורך לשבור את הקופות, ואכן רובן נמצאו שבורות. מתקופה זו נמצאה גם קופת חרס במצרים. מעוצבת בצורת אנייה, וייתכן שהדבר מרמז על הסחר הימי שהתקיים בין אלכסנדריה ורומא.
גם בארץ נמצאו כמה כלים או קופות עם מטמוני מטבעות, מתקופות שונות: קופת אבן – בבית-כנסת בקיסריה (ביזאנטית), פכית – בבית שאן (ביזאנטית), קופת חרס – בטבריה (רומית), שלושה כלים עם מטבעות בקומראן (רומית קדומה) ועוד.
במקורות חז"ל (מסכת שקלים ה'-ו', תוספתא שקלים ג', ב') נזכר המונח "שופר" ככלי לשמירת כסף. בתלמוד הירושלמי (שקלים רפ"ו) כתוב: "שופרות הללו עקומות היו צורתן מלמעלן ורחבות מלמטן מפני הרמאין". יש להניח, שכלי זה היה עשוי חרס ודמה בצורתו המעוקלת לשופר, אך הורחב בבסיסו כדי להבטיח את הכסף.
במקורות נוספים (מסכת כלים, בבא מציעא, ד', י"ח) מופיע שימוש בנר ככלי לשמירת מטבעות: "מדות היין והשמן שיעורן במשקין ור' אליעזר אומר בפרוטות נר שיעורו במשקין ור' אליעזר אומר בפרוטות".

קופות חיסכון, חרס, עכו וחברון, התקופה העות'מאנית, סוף המאה ה-19 – ראשית המאה ה-20

קופות חיסכון, חרס, עכו וחברון, התקופה העות'מאנית, סוף המאה ה-19 – ראשית המאה ה-20.
אוסף מרכז "אדם ועמלו"; אוסף בית קדמן למטבעות

בתקופה האסלאמית רוב הקופות עשויות חרס, בעלות צורה מעוגלת וחריץ למטבעות. דגם זה, שמקורו ככל הנראה רומי, שכיח ומקובל עד ימינו.
מימי-הביניים ואילך צורתן של הקופות משקפת את רוח התקופה, והמפוארות שבהן שימשו גם כחפצי אמנות והוצגו לראווה בבתי האצולה. עיצוב הקופות, שהיה עד כה תכליתי וחדגוני, הופך רב השראה, ואנו מוצאים תיבות גדולות וכבדות בימי-הביניים, קופות מפוארות בתקופת הרנסנס וקופות מעוטרות בשפע קישוטים בתקופת הבארוק. הקופות נעשו בחומרים שונים ובאיכויות מגוונות בידי אומנים עממיים כמו גם בידי אמני חצר המלוכה. ניתן למצוא קשת רחבה של קופות – מקערית פח ועד לתיבות מפוארות עשויות כסף, ברונזה, נחושת, קרמיקה, חרסינה (מעוטרת לעתים בזהב או כסף), עץ, במבוק, ומאוחר יותר פלסטיק.

קופת חיסכון מכאנית בצורת ילדה וכלב. ברזל יצוק, ארצות-הברית, ראשית המאה ה-20

קופת חיסכון מכאנית בצורת ילדה וכלב. ברזל יצוק, ארצות-הברית, ראשית המאה ה-20

גם צורת הקופות השתנתה והתגוונה – מהצורה העגולה הפשוטה לצורות אנתרופומורפיות, מיתולוגיות ואלגוריות. בין הבולטות היא צורת חזיר. שמקורה בהקשר זה קרוב לוודאי במערב אירופה הימי-ביניימית, כשרוב כלי-הבית יוצרו מעיסת אדמה סמיכה (טיט) בצבע כתום, המכונה באנגלית pygg. הכסף, שיועד להוצאות הבית, נשמר בכלי כזה, שזכה לשם pygg jar, ודבק לימים גם בכלים מחומר אחר, ששימשו לאותה מטרה; מכל החיסכון נקרא pig jar או pig bank. במאה ה-18, ככל הנראה, תורגם הביטוי באופן מילולי לקופות בצורת חזיר. עד היום, מקובל למצוא בארצות-הברית ובאירופה קופות כאלה, שהפכו גם לפריט מבוקש בקרב אספנים.
בשלהי המאה ה-19 הופיעו בארצות-הברית קופות-צעצוע מכאניות, במטרה לחנך ילדים לחיסכון בדרך של משחק ושעשוע. בקופות אלו, שהיו עשויות ברזל, הופעל מנגנון של קפיצים, גלגלים ומפלסים שהקפיצו את המטבע לתוך החריץ. אומנים אמריקנים הגו וייצרו כיד הדמיון הטובה עליהם מאות קופות בדוגמאות שונות ובמיגוון תנועות מכאניות כדי לענג את החוסך הצעיר. בעקבות ההצלחה הרבה שלה זכו בקרב הילדים והוריהם, התפתחה גם בארצות אחרות תעשייה שלמה של קופות מכאניות, שנעשו מתוחכמות יותר ויותר.

הקופסה הכחולה

קופת קרן קיימת לישראל, "הקופסה הכחולה", פח, ישראל, שנות ה-70

קופת קרן קיימת לישראל, "הקופסה הכחולה", פח, ישראל, שנות ה-70. אוסף מיכאל לוריא, כורזים

הרעיון לייסד קרן לאומית של התנועה הציונית לגאולת האדמות בארץ-ישראל נהגה על-ידי פרופ' צבי הרמן שפירא בשנת 1884 באסיפה של אגודת "ציון", שבה הציג לחבריו קופסת פח לאיסוף מטבעות ("פושקע"), שנקראה בפיו " קרן קיימת לישראל". הרעיון שב ועלה בקונגרס הציוני הראשון בבאזל (1897), אך רק בקונגרס החמישי (1901) הוחלט על מימושו. עם ייסוד קרן קיימת לישראל, התקין פקיד בנק במנדבורנה שבגליציה, חיים קליינמן שמו, קופסה כחולה במשרדו שנשאה את הכתובת "קרן לאומית". במאמר בעיתון "די וולט" הציע קליינמן להעמיד בכל בית יהודי קופסה לאיסוף תרומות לקרן הלאומית החדשה. בשנת 1904 יוצרו הקופסות הראשונות לתפוצה המונית. חשיבותה של קופסת קרן קיימת לישראל התבררה מיד – לא רק בזכות הכספים שנאספו בה, אלא אף בהיותה ביטוי לקשר בין יהודי התפוצות ליישוב היהודי הקטן בארץ. בחלוף השנים, גם לאחר קום המדינה, הייתה הקופסה הכחולה, לבד מסמל לגאולת הקרקע, אמצעי חינוכי חשוב להפצת התודעה הציונית ולחיזוק הקשר בין עם ישראל וארצו.
הקופסה השתנתה בצורתה במשך השנים. הקופות הראשונות היו לבנבנות, מאוחר יותר היה חלקן גם בצבע נחושת. בגרמניה ייצרו קופות דמויות ספר בכריכת עור, ובמרכז אירופה הופצו קופות נייר שניתן היה לקפלן. אולם המוכרת ביותר היא קופת הפח, שצבעיה כחול-לבן, עם ציורי דגל ישראל ומגן-דוד בצדה האחד ומפת ארץ-ישראל בצדה השני.
בשנים האחרונות פסק כמעט השימוש בקופות החיסכון – למעט בקרב חוסכים צעירים, והן הפכו להיות פריטים המבוקשים על-ידי אספנים פרטיים ומוזיאונים. עם זאת, בארץ נפוץ עדיין השימוש בקופות צדקה, וניתן לראותן לרוב בבתי-כנסת, במוסדות ציבוריים ובבתי עסק.


התערוכה מוצגת בביתן קדמן למטבעות, מוזיאון ארץ-ישראל, תל אביב עד ינואר 2006.

תגובות

נושא התגובהשםתאריך ושעה
1.קופת "דן חסכן"שייקה06/01/2010 00:15

אני מחפש קופת חסכון של דן חסכן ובתמורה אתן תיק "דן חסכן מסוף שנות ה-50 אי-מייל ygrin@walla.co.il שייקה

[הוסף תגובה]