שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
אלפא ג'ולייטה ספיידר 1962

מסע נדיר במנהרת הזמן אל סוף שנות החמישים, היישר לתוך מושב הנהג של אלפא רומיאו מדור אחר – דור של תמימות, יופי, חופש והתחדשות.

אייל רגב

אלפא-רומיאו ג'ולייטה ספיידר 1962

העיצוב של האלפא הזו כל כך זורם ומכל זוית שלא תסתכלו עליה – היא פשוט מדהימה

קראו לו ג'פרי ווטקינס, הוא גר ביוסימיטי קליפורניה. השנה הייתה שנת 1961. אז האדם עוד לא חלם לנחות על הירח, רוק-אנד-רול היה מפחיד את ההורים כמו סמים היום, כשאמרת מחשב הביאו לך לוח עם חרוזים, וכשצוין במפה כביש זה לא היה מובן מאליו שהוא סלול. למעשה, העולם רק סיים ללקק את הפצעים של מלחמת העולם השניה. והחל עידן של התחדשות מעוררת תקווה.
ג'פרי תמיד חלם על מכונית ספורט. ובאותן שנים, אמרת מכונית ספורט אמרת אלפא-רומיאו. זה היה שנים ספורות לאחר תום תקופת זוהר של אלפא-רומיאו על מסלול המרוצים. והגיע הזמן מבחינתה לקצור את הפרות בדוחות הכספיים. השנה הייתה 1952, ובמילנו הגיעו למסקנה שצריך לפתח מכונית ספורט זולה יחסית, מבוססת על מנוע קטן אבל חזק, עם עיצוב הולם ושילדה מאוזנת. בקיצור מה שאנו מכנים היום אלפא רומיאו טיפוסית. את העיצוב הם הטילו על – מי אם לא – פינינפארינה. בית העיצוב האיטלקי שליווה ועדיין מלווה את אלפא-רומיאו עד היום הזה. והם עשו עבודה מופלאה. העיצוב של האלפא הזו כל כך זורם ומכל זוית שלא תסתכל עליה – היא מדהימה. העיצוב, כמו כל דבר במכונית הזו, הקדים את זמנו, כך שהיא מצליחה לסובב ראשים גם היום. וכשאני מדבר על עיצוב אין כאן הבחנה בין עיצוב פנים ועיצוב חוץ. כי הפנים הוא גם החוץ במכונית פתוחה, ומלבד זאת יש בעיצוב שלה משהו שאין במכוניות היום – עיצוב הפנים משתלב עם עיצוב החוץ גם בצורה וגם בצבעים. הדש-בורד הוא לא ממש דש-בורד אלא נראה כהמשך ישיר של מכסה המנוע ע"י רציפות של הפח והצבע. והפנים (שהוא גם חוץ למעשה) פשוט מזמין לזנק לתוך הכסא שלה.

מנוע 1600 סמק Twin-Cam בתצורת V, אלפא-רומיאו ג'ולייטה ספיידר 1962

מנוע 1600 סמ"ק Twin-Cam בתצורת V. בן 43 שנה - מ-קו-רי!

המנוע הזה הוא בעצם הבסיס של המנועים של אלפא-רומיאו עד לא מזמן – מנוע Twin-Cam בתצורת V, שהוציא אז הספק לסמ"ק שבתקופה הזו רק יכלו לחלום עליו. מנוע זה הוא בנפח 1600 סמ"ק עם הספק של 92 כ"ס לבלימה. כאשר להזכירכם מנועים אופייניים בנפח זה בתקופה ההיא התברכו במקרה הטוב בהספק של 50 כ"ס.

בתום שלב הפיתוח הגיע הרגע ובשנת 1955 יצאה את שערי המפעל במילנו האלפא גו'לייטה ספיידר במלוא הדרה. ואכן הפכה לשם דבר.
ג'פרי חיכה ליום בו יוכל להרשות לעצמו את התענוג והיום הזה אכן הגיע! בסתיו 1961 הוא רכש אצל הדילר המקומי את האלפא הזו בצבע אדום בוהק כשהיא נוצצת ומחכה לו במלוא הדרה. ניתן רק לדמיין את הנסיעה הזו באותו בוקר אביבי שטוף שמש מהסוכנות הביתה ליוסימיטי קליפורניה. לדמיין אותו כשהוא נוסע עם הגג הפתוח, מעיל העור המחוספס, וצעיף ארוך העף לו ברוח ומלטף את מכסה תא המטען. צליל המנוע הנעים כל כך לאוזן שבוקע ממנועה, היופי שמקיף אותו מכל עבר ותחושת החופש שהיא מעניקה. המכונית הזו מאפיינת תקופה של יופי משולב עם תמימות, של פשטות משולבת עם גאוניות.

אלפא-רומיאו ג'ולייטה ספיידר 1962

הדש-בורד הוא לא ממש דש-בורד אלא נראה כהמשך ישיר של מכסה המנוע ע"י רציפות של הפח והצבע

הדור הזה שחי את האביב שאחרי החורף הקודר של מלחמת המלחמות, חש בצורך עז להרגיש את ההפך ממה שאפיין את השנים האפלות ההן: תחושה של חופש, תחושה של שחרור, תחושה של התחדשות ורצון להנציח יופי בניגוד לכיעור של השנים שלפני. תחושה זו לא פסחה גם על מי שתכנן את המכונית הזו, שניכר בו היטב אותו נחשול של חופש ויופי משולב בעוצמה שהציף אותו כשהוא הגה אותה. ורואים זאת בכל מקום במכונית הזו. את התחושה הזו רצה גם להרגיש ג'פרי ווטקינס אי שם ביוסימיטי קליפורניה. עם האלפא גו'לייטה ספיידר הזו הוא נהג עד לוודסטוק, וחזר עם יפיפייה מקומית יפה תמימה ומשוחררת בדיוק כמו שהוא רצה להרגיש. יושבת לצידו כשהרוח מעיפה את שערה המתולתל שפרחים לבנים שזורים בו ומפיצים את ריחם המשכר. שניהם שרים שירי אהבה כשמלווה אותם הצליל המרטיט של מנוע האלפא-רומיאו המקסימה הזו.
ואותו ג'פרי, רבותי, החזיק אותה עד לפני שנה (את המכונית כמובן). במשך 42 שנים. אם זאת באיזה שהוא שלב בחייו אחרי כ-25 שנים בהן נהנה ממנה, כאשר רוח החופש כבר לא כל כך פעמה בלבו וילדי הפרחים כבר הפכו לאבות לילדים מתבגרים, הוא החליט לדומם את מנועה ולא לתקן אותה יותר והשאיר אותה מונחת בחצר האחורית של ביתו. כך היא שכבה משך קרוב ל-20 שנה, עם קילומטרז' של רכב שכור בן שנתיים. עד שלפני שנה, למזלו של דרור, הוא החליט לעשות סדר בחצר ולמכור את המכונית שבינתיים הפכה לנדירה ושוויה רק הולך וגדל עם השנים.
וזה מביא אותנו לדרור מיודעינו. דרור בריל למי שעוד לא בעניינים. חובב אלפות קלאסיות מושבע, שבחיפושיו אחר האלפא הקלאסית ביותר בארץ, או לדבריו האלפא הקלאסית באמת היחידה בארץ – שמע על ג'פרי והאלפא הנדירה שלו, לא היסס לרגע, וחתם על העסקה.

האלפא הייתה למעשה קבורה בתוך ערימת חול שככל הנראה גם שמרה עליה היטב מקרני השמש, והובלה לארץ אל מול עיניהם המשתאות של עובדי הנמל, שלא הבינו למה מישהו טרח להוביל גרוטאה כזו את כל הדרך מארה"ב, לשחד את כל המושחתים שיושבים על הברזים בשם המדינה, ולעבור את מסכת הגיהנום הכרוכה בייבוא רכב קלאסי לארצנו. אבל היא לא היתה גרוטאה כלל וכלל. מתחת לגוש הבוץ הזה הסתתרה מכונית עם פוטנציאל גדול לשחזור.

ספר הרכב המקורי, אלפא-רומיאו ג'ולייטה ספיידר 1962

ספר הרכב המקורי – כפי שנמצא זרוק מתחת אחד הכיסאות

הצבע שלה כמו שאתם רואים אותו הוא הצבע המקורי!!! והמנוע הוא אותו מנוע שהיה בה כשיצאה את שערי המפעל. היא שופצה ע"י דרור, כרגיל עד הפרט הקטן ביותר – הכל מקורי (!), החל מהמחוונים, ההגה, הסמלים בכל מקום, ידיות וכו'.

אחרי שעבר דרור את מסכת הייסורים של הרישוי בארץ וסיים לשפץ אותה – קיבלתי מדרור טלפון נרגש המבשר לי – היא מו-כ-נה! נרגש עוד יותר ממנו נהגתי לביתו באלפא 147 שלי, וחשבתי לעצמי שנתברכתי בזכות כפולה:
א. אני עומד להגיע למסע במנהרת הזמן – 42 שנים לאחור ולהרגיש ולו לשעה בודדת איך הייתה התחושה באותן שנים קסומות. לחוש על בשרי את מה שחש אותו ג'פרי ווטקינס מיוסימיטי קליפורניה כשהוא נהג בה לראשונה. אני עומד לחזור לתקופה של תמימות, לתקופה של חופש לתקופה של התחדשות.
ב. אני נוהג באלפא 147 שמבוססת על המסורת והרוח של מכונית זו אבל בכל זאת ברוח התקופה ההיי-טקית והמפנקת של זמננו, ואני עומד להיכנס ישר מממנה כמו טוני ודאג דרך מנהרת זמן אל תוך המכונית הזו שנוצרה 45 שנים לפניה, אבל נראית כאילו זה עתה יצאה מהיצרן – מסע נדיר בזמן אל השורשים של אלפא-רומיאו.
לצורך המפגש שלפתי מארון הבגדים את מעיל הטייסים המחוספס שלי עם צווארון הפרווה, הוספתי את הצעיף הארוך שלי ויצאתי חמוש במשקפי שמש – ציוד הכרחי למכונית פתוחה. כי כמו לכל מסע במנהרת הזמן – אתה צריך לבוא מצויד עם הלבוש המתאים.

אלפא-רומיאו ג'ולייטה ספיידר 1962

OK, זה לא ג'פרי, זה אני. אבל הצעיף אותו צעיף והים אותו ים...

והנה היא הופיע לפני – הכי אדומה שיכולה להיות אלפא אדומה, מבפנים, מבחוץ מכל כיוון היא אדומה ולוהטת. הקווים כל כך יפים – הכל עגול וחלק, מכל כיוון היא נוצצת, עלומיה חזרו והסומק מלחייה לא נס. היא יושבת יחסית גבוה מעל הכביש – כי בכל זאת בימים ההם נסיעה על שביל עפר הייתה ברוב המקרים הכרח. אבל הישיבה בפנים מאוד נמוכה והמכונית הזו עצמה נורא נמוכה, לפעמים נדמה שהיא תוכננה לאנשים קטני מידות בלבד. אין סיכוי שהגג שלה היה יכול להסגר מעל ראשי. במבט קדימה הקצה העליון של החלון חוצה את קו הראיה, כמו חלון קדמי של אופנוע.

דרור מושיב אותי לשיחה רצינית לפני הנהיגה בה. הוא אומר לי לשכוח מכל מה שידעתי על נהיגה עד היום ולהקשיב היטב. כחייל ממושמע אני שומע אותו מסביר לי על כך ש: א. לפני כל עצירה יש להתכונן היטב להאטה, צריך שרירי רגליים של דוחק משקולות ממוצע בכדי לעצור אותה – לבלמים אין שום מגבר הידראולי או משהו בסגנון, הרכב יעצור בקצב שלו. ב. מעצור היד מגיע מתחת להגה ונראה יותר כמו מעצור יד של מטוס ססנה מאשר של מכונית. העברה לרוורס אינה פעולה של מה בכך ודורשת לחיצה ארוכה כלפי מטה ושילוב החלטי, ההגה כמובן אינו מוגבר כוח ודורש כח אנושי לא מבוטל, אין חגורות בטיחות (וגם לא מחויב על פי חוק במכונית קלאסית), הצופר הוא בעצם הבהוב באורות והמעגל השני בהגה הוא הוא הצופר. אסור להחליף הילוכים מהר מדי, לא כל שכן לנהוג בה מהר מדי.

אלפא-רומיאו ג'ולייטה ספיידר 1962

התחושות לקוחות מעולם דימויים אחר לגמרי

בחרדת קודש שילבתי לראשון, סידרתי את הצעיף בתנוחה הנכונה, לקחתי אוויר ויצאתי לדרך... קודם כל הצליל! הקשבתי לצליל הכל כך אלפאי והמוכר הזה בוקע מתוך מנועה, צליל נקי וטהור בדיוק כמו המכונית הזו. טוב, אם ציפיתם להתלהבות נוסח "...התאוצה המדהימה שלה הצמידה אותי בחוזקה לכסא, נאבקתי בכוחות ה-G והפעלתי את שרירי הבטן במאמץ עילאי לא לאבד הכרה ..." אני חושש שאתם הולכים להתאכזב. המכונית ה-בכל זאת די כבדה הזו (קרוב ל-900 ק"ג) לוקחת את הזמן שלה בתאוצה, לא מומלץ לנהוג בה ביותר מ-120 קמ"ש והתחושות לקוחות מעולם דימויים אחר לגמרי.

ההאצה היא סבירה, אבל זה ממש לא העניין. העניין הוא תחושת החופש, והתמימות. הפשטות של לוח השעונים, הגיר שלה חלק וישיר מעין כמוהו, אין לו שום קונצים וההעברה פשוט חלקה. הטבע שמתמזג אתך, הגאוניות שבפשטות של מכלוליה, הצליל הזה ברקע והתחושה שאתה נוהג בה, כמו שנהגו בה לפני 45 שנים היא תחושה מיוחדת במינה. ממש הרגשתי שאני נמצא בשנות השישים. אמנם לא נהגנו לוודסטוק, אלא לחוף פלמחים, ובמקום ברונטית שופעת ישב לידי דרור (חלומות לחוד ומציאות לחוד) אבל התחושה של פעם הייתה שם. הכל הולך הרבה יותר לאט אבל זה כמו לשתות יין טוב לאט. להריח אותו טוב, להתבונן בו היטב, ללגום לגימה קלה, להעביר אותו סביב לשונך, לחוש כל ניואנס ורק אז לבלוע. כך גם כאן – הכל נעשה בנינוחות, לא ממהרים לשום מקום, יש ללגום את האלפא הזו לאט, לאט, להתענג על יופיה, לשמוע את צליליה, לתת לצעיף ללטף את אחוריה, ולהרגיש להרגיש ולהרגיש...

בכך תם המסע המדהים הזה בזמן שנתן לי לחוש בדיוק מאיפה באה האלפא-רומיאו שלי. מה היו השורשים שלה – זה עזר לי להבין הרבה על אלפא רומיאו ומה עיצב אותה להיות מה שהיא היום. אבל כנראה שלא משנה מה תעשה את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה. ותקופה כזו כמו כל תקופה לא יכולה לחזור להיות בדיוק אותו הדבר! הקסם יישאר אבל כזיכרון מתוק בלבד וכך גם בשבילי האלפא הזו והנהיגה הקסומה בה בבוקר יום שבת בסתיו 2003 בארץ הקודש!


המאמר הופיע לראשונה באתר מועדון אלפא רומיאו הישראלי.

תגובות