שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
כחול לבן בצבעים

הדימויים החזותיים של הציונות בין השנים 1897-1947.

רחל ארבל

התנועה הציונית היטיבה להבין את כוחו של הדימוי החזותי, וכבר בראשית דרכה עשתה בו שימוש נרחב ומתוחכם. בולי הקרן הקיימת, כרטיסי ציר לקונגרסים הציוניים, גלויות וכרזות – כל אלה עוטרו ואויירו על ידי אמנים שהתגייסו בהתלהבות למשימה, והגיעו כמעט לכל בית ציוני. איקונות ציוניות אלה, בדומה לפזמוני התקופה, הפכו לחלק בלתי נפרד מן התרבות הציונית.
העברת מסרים ציוניים באמצעים חזותיים לא היתה רק מכשיר תעמולה של ההנהגה הציונית. דימויים חזותיים נוצרו גם על ידי "סתם ציוניים", חברי תנועה מן השורה, כאלה שעיטרו את עמוד השער של בטאון התנועה במקום מגוריהם, רקמו דגל, או איירו הזמנה לנשף. דימויים רבים המעבירים מסרים ציוניים נוצרו לצרכים מסחריים, כמו גלויות דואר וכרטיסי ברכה לראש השנה, שטיחים, מזכרות וחפצי חן. העובדה שכל אלה היו כה נפוצים בזמנם, מהווה עדות לעממיותה של התנועה, ולאחיזה שקנתה בלבבות ההמונים שנסחפו אל דגלה.
הדימויים החזותיים, בין שיוצריהם היו מודעים לכך ובין שלא, תרגמו מושגים מופשטים, אמונות והלכי רוח, לשפה פשוטה ולעתים פשטנית, שהיתה מובנת לכל – שפת הצורה והצבע. בכך הם משקפים את האתוס הציוני, או את "תמונת העולם הציונית".
רבים מהדימויים החזותיים הכלולים בספר נוצרו בארץ ישראל, אך רבים מהם נוצרו בגולה. המאפיינים הרבים המשותפים להם מוכיחים כי המרחק הגיאוגרפי לא הפריע לקיומו של מעין "עולם ציוני", שבו דיברו באותם מושגים וסיסמאות, והשתמשו בשפת סמלים ודימויים משותפת. בין ארץ ישראל ובין הגולה התקיים שיח מתמיד. בין שנוצרו "כאן" ובין שנוצרו "שם", משתקפת בהם התנועה הציונית כפי שרצתה להיראות: אופטימית ומלאת תקווה, נכונה וצודקת – הדרך האחת והיחידה שתבטיח את המשך קיומו של העם.

פרט מתוך כרטיס ברכה לשנה החדשה, ניו יורק, 1906

פרט מתוך כרטיס ברכה לשנה החדשה, ניו יורק, 1906 (חיפה, אוסף חיים שטייר)

פעמי הגאולה

מייסדי  התנועה הציונית, שהתכנסו בשנת 1897 בבזל, רצו להקים תנועה לאומית מודרנית, שתציע פתרונות רציונליים לבעיה היהודית ותפעל בדרכים מעשיות למימושם. הציונות מרדה בציפיה הפסיבית למשיח, שנבעה מן האמונה שהגאולה תבוא אך ורק באמצעות התערבות אלוהית. אך באותה עת, כתנועה לאומית שבמרכזה עמד רעיון השיבה לציון, היתה הציונות קשורה בקשר עמוק לסמלים ולעולם המושגים של הגאולה הדתית.
על פי רוב ניסו הזרמים השונים בתוך התנועה הציונית להסתייג מן המשיחיות הדתית, אך הפתרון שהציעו היה אמור להביא לעם גאולה שלמה: קץ לשנאת היהודים; סוף לתלאות ולסבל; קיבוץ הגלויות בציון; חידוש העצמאות היהודית; תיקון העם ותחיה לאומית. הציונים הציבו בפני עצמם מטרות נוספות: הרצל חזה מדינת מופת ליברלית-מערבית, אחד העם קרא להקמת מרכז רוחני בארץ ישראל; ראשי "המזרחי" האמינו שבארץ ישראל יחזור כל העם בתשובה, והציונים הסוציאליסטים רצו להקים בה חברה שיוויונית וצודקת. מכאן, אין לתמוה על כך שמאז ימיה הראשונים השתמשה התנועה הציונית, על כל גווניה וזרמיה, במושגים ובדימויים הכרוכים במושג הגאולה. המקורות היהודיים, ובמיוחד ספרי הנביאים, היו מאגר בלתי נדלה לפסוקים ולסמלים מילוליים לרעיון הגאולה, אם כי אלה הוצאו בדרך כלל מן ההקשר הדתי המובהק שבו הופיעו במקור.
הסימבוליקה החזותית שהציגה את הגאולה הציונית כמעשה פלא חד-פעמי היתה אופיינית בעיקר לעשורים הראשונים של הציונות. היא משקפת את ההתלהבות התמימה והתקוות ממריאות השחקים של ימי הבראשית, ששבו והתעוררו מחדש בעקבות הצהרת בלפור. בנימין זאב הרצל – החוזה והמנהיג שהיה לסמל התקוות המשיחיות שעוררה הציונות בתקופה זו. דמותו רבת ההוד הילכה קסם על בני דורו: דימו אותו לבן מלכים, נצר לבית דוד שנגלה לעיניהם, והישוו אותו למשה ולמתתיהו החשמונאי. דיוקנו של הרצל הופיע על גלויות ואגרות ברכה לראש השנה, שטיחים, צלחות ועל עוד אין ספור פריטי מזכרות.
רעיון התחיה הלאומית הומחש על ידי דמויותיהם של נביאי המקרא, ועוד יותר, באמצעות דמות אשה צעירה, שסימלה את ה"אומה", דמות שהיתה מקובלת מאד בתנועות הלאומיות באירופה במאה ה-19. דרך אחרת להמחשת רעיון הגאולה היתה הצגת צמד ניגודים: עבר מול עתיד, גלות מול גאולה, גולה מול ארץ ישראל. בדרך כלל יוצגו ניגודים אלה על ידי דמויות של איש זקן ועלם תמיר התומך בו, או מופיע למולו, ומסמל את חידוש נעוריו של העם.
בעשור הראשון לתנועה הציונית, ניכרת בדימויים החזותיים של התנועה השפעת זרם ה"יוגנדשטיל" באמנות. זרם זה, שהיה המקבילה המרכז אירופאית לאמנות האר-נובו, ביטא ערכים כמו תחיה, חופש, קירבה לטבע והשתחררות מכבלי העבר. בהשפעתו היו השמש, ובעיקר השחר המפציע, המסמל את הגאולה והתקווה, למוטיב קבוע באיקונוגרפיה הציונית.

כרזה הקוראת לגיוס ל"הגנה", בהוצאת התנועות הציוניות

כרזה הקוראת לגיוס ל"הגנה", בהוצאת התנועות הציוניות (אפעל, ארכיון טבנקין)

מקלט בטוח

הקביעה שארץ ישראל תהיה מקום מקלט לעם היהודי הנרדף, היתה מן המקובלות ביותר בתנועה הציונית, אך גם מן הבעייתיות שבהן. השאלה עלתה בכל חומרתה בראשית דרכה של התנועה, בימי פרשת אוגנדה. הדרך בה בחרה התנועה הציונית בסיומו של המשבר היתה חד משמעית: אין להפריד בין הצלת יהודים ובין תחיה לאומית, וזו תוכל להתגשם רק במולדתו ההיסטורית של העם היהודי – בארץ ישראל.
הדימוי החזותי של היהודי הנודד – הפליט הגלמוד, המשפחה, או שיירת הפליטים – מלווה את האיקונוגרפיה הציונית מאז ימיה הראשונים ותופס מקום מרכזי יותר ויותר לאחר מלחמת העולם השנייה. הפליט "הציוני" אינו ניצב אבוד על אם הדרך. גם אם הוא שואל "לאן?", הוא נענה בתשובה ברורה: לארץ ישראל, ארץ אבותיו, שם ממתין לו מקלט בטוח.
השאלה, האם אמנם ימצא הפליט מנוח ושלוה בארץ היעודה, אינה עולה כלל. גם האפשרות של קשיי קליטה אינה נרמזת. העליה לארץ מתוארת תמיד כיציאה מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מחשיכה לאור גדול. בדימויים החזותיים נראה כאילו מיד עם רדתו לחוף, ישיל הפליט מעליו את כל מאפייני הגולת, ישכח את אימי הדרך ויצטרף בהתלהבות אל חוג החלוצים, בוני הארץ.
שעת המבחן הגדולה של הציונות הגיעה עם התגברות רדיפות הנאצים, כשהעולם הגיף את דלתותיו בפני פליטים יהודיים שחיפשו מקלט. אך דווקא אז נסגרו שערי הארץ לעליה, והתנועה הציונית לא הצליחה לפותחם. ב-1939 פרצה מלחמת העולם השנייה, ומיליוני יהודים באירופה עמדו בפני סכנת כליה. באותה שנה, פרסמה ממשלת בריטניה את "הספר הלבן", שצימצם מאוד את זכות היהודים להגר לארץ, וסתם את הגולל על התקווה להצלת היהודים שגורלם באירופה נחרץ.
המעט שעכלו המוסדות הציוניים לעשות, היה לערוך הפגנות ועצרות ולפרסם כרזות של מחאה והזדהות עם הנרדפים. כרזות אלו מציגות באופן ברור את העמדה הציונית: הפליטים הנחלצים מבין חורבות העיירה העולה בלהבות נושאים את פניהם לכיוון אחד – לארץ ישראל.
"ההעפלה" – העליה הבלתי ליגלית, נעשתה למיתוס כבר בימיה הראשונים. היו בה כל הסממנים של סיפור גבורה אמיתי: מאבקם של המעפילים ושל אנשי המחתרת, שיצאו בספינות רעועות והתגברו על רדאר ואוניות השמחית של האימפריה הבריטית הגדולה, הצטייר כמאבק של מעטים וחלשים כנגד רבים וחזקים.
המכשולים שנערמו על דרכם של הפליטים לארץ ישראל, הפכו את מסעם לאפוס לאומי גדול. ככל שמתרבים המכשולים, כך נראות דמויות הפליטים המופיעות בכרזות התעמולה הציוניות  כשהן נחושות והירואיות יותר, אך גם נואשות יותר. כך, מבלי משים, הן מגלות את הפער המכאיב בין החלום הציוני ובין המציאות.

ארץ חמדת

עמוד השער של ספר השנה של המגבית המאוחדת לארץ ישראל, שיצא לרגל אירוע ההתרמה "לילה של כוכבים", ניו יורק, 1937

עמוד השער של ספר השנה של המגבית המאוחדת לארץ ישראל, שיצא לרגל אירוע ההתרמה "לילה של כוכבים", ניו יורק, 1937 (ספריית קלאו, היברו יוניון קולג' - מכון למדעי היהדות, סינסינטי)

התמונה שיצרו הדימויים החזותיים של התנועה הציונית היתה מלאה ניגודים וסתירות: ישן לעומת חדש, מזרח לעומת מערב ושפע מול מחסור. זוהי נחלת האבות, שבניה שבים אליה לחדש את ימיה כקדם, אך עם זאת היא ארץ בתולה, שאפשר לעצבה ולבנותה ברוח הזמן החדש; היא ארץ מזרחית, מושכת בקסמיה האקזוטיים, אך היא נתפסת גם כחלק מן המזרח הפרמיטיבי שהציונות מביאה אליו את הקידמה של תרבות המערב; יש והיא מוצגת כארץ זבת חלב ודבש, שיכולה להבטיח חיי רווחה לעם הנדכא, אך במקרים אחרים היא ארץ חרבה שצריך לכבוש את שממותיה ולקומם את הריסותיה. מעל לכל, ארץ ישראל מצטיירת כניגודה המוחלט של הגולה. לעומת הגולה, המתוארת בצבעים קודרים, כארץ גזירה, ארץ ישראל היא ארץ האור והחירות.
אמני "בצלאל", שהיו מגויסים לרעיון הציוני, בחרו לתאר תמונות של אידיליה כפרית בימי התנ"ך כביטוי לשיבת העם אל ארץ אבותיו  ואל עבודת האדמה: כורמים ויוגבים עמלים בשדות ובכרמים, רועים מחללים אל מול עדרי הצאן, ובתולות מחוללות אל מול המרגלים הנושאים אשכול ענבים גדול בעזרת מוט. הגעגועים הרומנטיים לימי הזוהר של העם בארצו, התמזגו עם הכמיהה למזרח. המזרח נתפס לא רק כמקומו הטבעי והמקורי של העם, אלא גם כמקום שבניגוד לאקלימה הקודר של אירופה, יש בו שפע של שמש ועצי תמר לרוב. ארץ ישראל תוארה כארץ של אביב נצחי – נוף מזרחי אוטופי המייצג את ימי הזוהר של התנ"ך.
הדימוי החזותי הציוני צבע בצבעים ורודים את מציאות החיים הממשית בארץ ישראל, ונטה להסתיר את הקשיים והמכשולים. התושבים הערבים של הארץ כמעט ואינם מופיעים בו. כאשר המציאות בארץ הפכה אלימה יותר ויותר, בשלהי שנות השלושים, מתרבים הדימויים העוסקים בצורך להתגונן בפני אלימות, כמו יישובים מבוצרים וחלוצים חמושים, אך האויב שמפניו צריך להתגונן נשאר, בדרך כלל, מחוץ לתמונה.
בשנות העשרים נדחק הדימוי המקראי והמזרחי של ארץ ישראל על ידי מסר ציוני אחר: ארץ ישראל, כארץ שבה ימצא העם היהודי את עתידו, ארץ צעירה ומתחדשת הנמצאת בתנופת בנייה ויצירה, שדות חרושים הנמתחים מאופק לאופק, כבשים לבנות רועות באחו הירוק, יישובים קטנים שבתיהם לבנים וגגותיהם אדומים ובמרכזם מגדל מים – ושלום ושלווה שורים בכל. דימויים אלה של הארץ, שהופיעו על אגרות ברכה לראש השנה, על גלויות ועל לוחות השנה שהעניקו הקרן הקיימת וקרן היסוד כתשורה לעסקנים הציוניים, הבליטו את התדמית הדינמית והמודרנית שבהתיישבות הציונית, ושידרו מסר של אופטימיות.
דימויים אלה, בין שנוצרו בגולה ובין שנוצרו בארץ ישראל, מלמדים יותר על חלומותיהם ומשאלות לבם של יוצריהם, ופחות על המציאות הממשית של הארץ. הציונים שעלו לארץ תיארו אותה תחילה דרך משקפי החזון שהביא אותם. הוויתה הממשית של הארץ, שחדרה אט-אט לאמנות שצמחה בה, השפיעה אמנם גם על הדימויים שנשלחו לגולה כאמצעי הסברה ותעמולה, אך לא הטביעה חותם של ממש על התמונה האידיאלית שצוירה בהם – תמונת החלום הציוני. דימויים אלו חיזקו והזינו את דמיונם של הציונים בגולה, והוטמעו בדימויים שנוצרו שם. בסופו של דבר, ארץ ישראל, לב לבו של הענין הציוני, היתה בעצם נושא שצריך היה לשווק אותו. לרכוש אוהדים ומאמינים, לעודד עולים ולפתוח את לבבם וכיסם של התורמים. ארץ ישראל של הדימוי הציוני היתה תמיד "גדולה מן החיים", ואולי כך היה יאה. כרזות תעמולה או כרטיסי ברכה לא נועדו להציג תמונה מציאותית, שתשקף אץ קשיי החיים בארץ, או את מורכבותם, אך דומה שכל ציוני שעלה לארץ בא בעקבות אחד מן הדימויים שמצאו אחיזה בלבו, והפך להיות החלום הפרטי שלו על ארץ ישראל.

כרזת תעמולה של קק''ל, ניו-יורק, 1930 בקירוב

כרזת תעמולה של קק"ל, ניו-יורק, 1930 בקירוב (ספריית בית המדרש לרבנים באמריקה, ניו יורק)

היהודי החדש

הציונות קראה ליהודי החדש "עברי", כשם אבותיו הקדמונים. כמותם אמור היה להיות אמיץ וגא, בריא בגופו, חי על יגיע כפיו, קרוב לטבע ולעבודת האדמה, עומד על נפשו ומשיב מלחמה למתנכלים לו. תרבותו עברית ושפתו עברית, וכל כולו הוא ניגודו המוחלט של "היהודי הגלותי".
בדימוייו החזותיים נראה "היהודי החדש" – האיכר או הפועל, הספורטאי, איש הטבע, הלוחם ואיש המגן – כמוצר שלם ומוגמר, כאילו השיל מעליו את כל התכונות הגלותיות בפעולה חד-פעמית מופלאה, למעשה היה זה דימוי שנוצר לצורך משימה חינוכית ותעמולתית. הוא הציג דגם אידאלי, מושא להערצה ולהזדהות ודמות מופת שהדור הצעיר ישאף להידמות אליה. באמונה, שניתן להביא למהפכה גמורה בחיי העם ולשנות את מהות האדם, היתה הציונות שותפה לתנועות התחיה הלאומית ולתנועות החברתיות שפרחו באירופה במאה ה-19. גם בשיטות לחיזוק התודעה הלאומית הלכה הציונות בדרכים שנוסו זה מכבר בהצלחה על ידי תנועות לאומיות אחרות: עידוד שפת הלאום והמורשת התרבותית של העם, טיפוח תרבות הגוף והחינוך הגופני, אידיאליזציה של חיי האיכרים ופשוטי העם. הציונים האמינו כי היהודי החדש אינו רק אידיאל ואוטופיה, אלא יעד שיש להגשימו, שהחינוך לקראתו מתחיל כבר בגולה: במועדוני הספורט של "מכבי", בבתי הספר של "תרבות", ובתנועות הנוער הציוניות.
דמותו של החלוץ-האיכר היתה סמל ציוני מושלם. הוא סימל את שיבת היהודי אל עבודת האדמה ואל ארץ אבותיו. האיכר החורש או הזורע, "הפתוח את התלם הראשון ומפלח את הקרקע הבתולה", או "מטמין בקרקע את זרעי העתיד", סימל את ההתחדשות, ההבטחה והתקווה, והפך לפריט חובה בעיטורים של כרטיסי הציר לקונגרסים הציוניים הראשונים, ושל תעודות ופרסומים של הקרן הקיימת.
האיקונוגרפיה הציונית העדיפה בדרך כלל את דמותו של הגבר – החלוץ-האיכר. דמויותיהן של הנשים, שחלקן בעול העבודה הקשה ובסבל לא נפל מזה של הגברים, נדחקות במקרים רבים אל השוליים וממלאות תפקיד "קישוטי". רק בשנות השלושים, בהשפעת הריאליזם הסוציאליסטי של ברית המועצות, מופיעות חלוצות הנראות כשותפות שוות לחבריהן החלוצים הגברים.
במהלך שנות העשרים ובשנות השלושים והארבעים, הלכה דמותו של החלוץ ולבשה מימדים הירואיים-מיתולוגיים. סיפורי ההתיישבות בעמק הירדן ובעמק יזרעאל ועלילות "גדוד העבודה", הפכו למיתוס לאומי שטופח בעיקר בתנועות החלוציות, אך אומץ גם על ידי ההסתדרות הציונית כמוטיב מרכזי בפעילות החינוך וההסברה. בדימויים החזותיים לא היה רמז להתלבטויות, לרגעי יאוש ולספק, למשברים ולכשלונות. החלוץ תמיד נראה בהם זקוף גו, גם כשהוא רכון על עבודתו... רגליו ניצבות איתן על הקרקע, זרועותיו שריריות וכתפיו רחבות. לרוב הוא נושא דגל וגם כלי העבודה שהוא אוחז בו – מעדר, חרמש או קלשון – נראה בידיו כנס או דגל.
היופי והחוסן הגופני היה המרכיב החיוני ביותר בחזותו של היהודי החדש. כאשר הכריז מקס נורדאו מעל בימת הקונגרס הציוני השני על הצורך ב"יהדות של שרירים", נפלו דבריו על אזניים קשובות. אלפי צעירים וצעירות יהודיים, שהצטרפו לאגודות הספורט הציוניות שפעלו ברחבי הגולה תחת מסגרת הגג של ההסתדרות העולמית "מכבי", מצאו בספורט, בין שאר מעלותיו, דרך לאמץ לעצמם תדמית חדשה של "נוער עברי חדש ובריא בגופו". אגודות הספורט היהודיות בחרו להיקרא בשמותיהם של גיבורים יהודיים, שסימלו במיתולוגיה הציונית את ימי התפארת בעברו של העם, כמו "בר כוכבא", "שמשון", "בר-גיורא", "חשמונאי" ו"מכבי".
ארגון "השומר", שנוסד ב-1909 על ידי אנשי העליה השנייה כדי לספק שמירה והגנה למושבות היהודיות, הפך תוך שנים ספורות למיתוס ציוני. השומר, כגיבור חיל האוחז בנשק כנגד כל מי שמאיים על חייו, רכושו וכבודו, היה נושא להערצה ולהזדהות. דמותו הגברית – לבוש כערבי "יליד הארץ", רכוב על סוס, רובה בידו וחגורת כדורים מעטרת את חזהו – קסמה לצעירים היהודים אף יותר מדמותו של החלוץ, שהציב את עבודת האדמה כערך ציוני עליון. דמות החלוץ איש המגן, רובה על שכמו וידו אוחזת במחרשה, מלווה את התנועה הציונית מאז טרומפלדור. דימוי זה מייצג את תפיסת ארגון "ההגנה", כפי שבאה לידי ביטוי בתקופת המרד הערבי בסוף שנות השלושים: החלוצים יגנו על ההתישבות הציונית כנגד כל התוקפים אותם.
עם תום מלחמת העולם השניה נרתמה התנועה הציונית למאבק הגדול האחרון על עליה חופשית ועל מדינה עברית. מלחמת המחתרות כנגד השלטון הבריטי, והכנת התשתית הצבאית לקראת העימות הצבאי עם הישוב הערבי ומדינות ערב, העמידה את הלוחם האוחז בנשק בחזית המאבק הציוני. במדינת ישראל, שנולדה לתוך מלחמת העצמאות, לבד היהודי החדש דמות של לוחם.


רחל ארבל היא אוצרת לשעבר בבית התפוצות. המאמר מבוסס על הספר המלווה את התערוכה: "כחול לבן בצבעים – מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון", שהוצגה בבית התפוצות, נובמבר 1996 - נובמבר 1997. פורסם במגזין לידיעת הארץ "ארץ וטבע", גיליון 54, מרץ-אפריל 1998.

תגובות

נושא התגובהשםתאריך ושעה
1.חן חן לרחל ארבלמ. אלי27/09/2005 19:00

נהנתי מאוד לקרוא את המאמר! מקוה לראות יותר בעתיד.
באותו נושא, אני ממליץ על הספר " אמנות בשירות רעיון - כרזות השומר הצעיר 1937-1967" בהוצאת יד יערי והמרכז למורשת בן-גוריון בעריכת שלמה שאלתיאל. הספר סוקר את כרזות השומר הצעיר ומלווה בהסברים מאירי עיניים ובהרבה איורים מרהיבים.

אלי מועלם

[הוסף תגובה]