שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
חנויות המכולת של נתניה הדפיסו כסף

לפני הקמת המדינה כל מי שיכול "עשה כסף", כלומר הדפיס והנפיק שטרי כסף. גם חנויות המכולת עשו זאת. כל מי שהייתה לו גישה למכבש הדפוס יכול היה להדפיס לעצמו "אמצעי תשלום" או בלשון העם – "פתקאות".

אורי אגוזי

פתקה בערך 5 מיל, חנות מכלת חנינה כהן נתניה, שנות ה-30

פתקה בערך 5 מיל מחנות מכולתו של חנינה כהן

בעלי חנויות המכולת נהגו להנפיק סידרה בת 7 פתקאות, החל ממיל אחד ועד למאה מילים. פתקאות אלה היו בבחינת "זה נהנה וזה אינו חסר". התירוץ להנפקתן היה המחסור בכסף קטן אולם היה זה תירוץ בלבד. היו היבטים יסודיים לעניין. החשבון היה די פשוט - בעלי חנויות המכולת שהנפיקו את הפתקאות הללו קיבלו אשראי חינם וללא ריבית ממועצת הפועלים בכדי לספק מזון לעובדים, בתמורה חילק בעל המכולת את הפתקאות לעובדים. עד שהפתקאות הוצגו לקבל את תמורתן עבר זמן, שהוא כידוע כסף. חלק מהפתקאות היו עלולות ללכת לאיבוד ואז יצא המנפיק ברווח נוסף. פדיון הפתקאות היה מוגבל לעסקו של המנפיק ולסחורתו שלו ואז הכדאיות ברורה מאליה. בעל המכולת ביקש לקשור את הלקוחות לעסק שלו וליצור תלות בינם לבינו. בפתק של יהודה ברמן כתוב במפורש: בלי רשות העברה.
אלה שקיבלו את הפתקאות נזקקו לעתים קרובות שבעל המכולת "ירשום במחברת", כלומר ייתן להם אשראי משלו ולכן הם לא התלוננו. המחברת הייתה הארכיון של העסק, מהמחברת אפשר ללמוד רבות על המערכת הכלכלית שבמסגרתה הונפקו תחליפי הכסף של חנויות המכולת. ראובן קליגלר בן ה-92, מי שהיה ראש העירייה של נתניה, נזכר כיצד מצא בשנת 1938 עבודה בפרדס גן ברכה, במקום שכר הוא קיבל תלושי קנייה לחנויות המכולת של יהודה ברמן ושל חנינה כהן.

פתקה בערך 50 מיל מחנות מכולתו של יהודה ברמן

פתקה בערך 50 מיל מחנות מכולתו של יהודה ברמן

בידי אספנים נמצאות פתקאות בנות ארבעה ערכים מהמכולת של יהודה ברמן: מיל אחד בצבע באז', שני מיל בצבע אדום, חמישה מיל בצבע לבן וחמישים מיל בצבע סגול. קרוב לוודאי שהיו ערכים נוספים של עשרה מיל, עשרים מיל ומאה מיל. על השובר הוחתם מאחור: יהודה ברמן, מכולת, חנות לפירות וירקות. חנות המכולת של יהודה ברמן הייתה בחלק הצפוני של רחוב סמילנסקי, הנקרא היום רחוב שמואל הנציב. לאחר שיהודה ברמן סגר את חנות הגסטרונומיה שלו הוא פתח קיוסק בתחנת האוטובוסים בצומת בית ליד. הייתה זאת הצומת הסואנת ביותר של התחבורה הציבורית במרכז הארץ. כביש החוף, כביש מס' 2, עוד לא היה קיים וכל התחבורה לצפון ולדרום עברה דרך צומת בית ליד. זהו המקום בו התרחש לאחר שנים רבות פיגוע קשה בו נפגעו חיילי צה"ל רבים.
בני הדור השני והשלישי של יהודה ברמן אינם יודעים מאומה על הפתקאות ולא נותרה ברשותם אפילו אחת.

בשנת 1934 פתחו שולמית ואליעזר גורקי את חנות המכולת שלהם. החנות הייתה צמודה לבית המגורים של המשפחה, במקום בו נמצא היום סניף בנק דיסקונט ברחוב סמילנסקי. כאשר החליט אליעזר גורקי לפתוח חנות מכולת הוא נסע לתל אביב ושם לימד אותו האדון שצקי איזו סחורה צריך להחזיק בחנות מכולת. מתל אביב הזמין אליעזר גורקי נגרים והם סידרו מדפים במחצית מחדר השינה, בבית המגורים בן שני החדרים. שולמית ואליעזר גורקי רכשו מקרר קרח ואת הקרח הם קנו מהמפעל של שרייר בנתניה. בהקלטה נדירה של שולמית גורקי את סיפרה: " היו לנו פתקאות של מיל, של חצי גרוש ושל גרוש (עשרה מיל). נתנו לפועל בהקפה לירה (אלף מיל) , גמר, לקח עוד פעם אשראי של לירה, עד למועד התשלום במקום העבודה. אז היו מביאים כסף והחשבון נסגר, עד שמתחילים מחדש".
החנות של אליעזר גורקי התפתחה לסיטונאות. הם הביאו תבואה עבור הגמלים שנשאו את הזיפזיף לבנייה וסיפקו קמח למאפיות וקיבלו סוכנות סיטונאית לסיגריות. בשנת 1936 הם שכרו ממשפחת וינר חנות ברחוב הרצל פינת רחוב סמילנסקי וחנות המכולת הישנה שימשה אותם כמחסן. הבן, מנשה גורקי, העיד שהפתקאות לא נשמרו. הפנקסים נשמרו עוד כמה שנים לאחר שנסגרה חנות המכולת בתקווה שבעלי החוב יבואו לשלם. כאשר התברר להם שהחובות אבודים, אבדו גם הפנקסים.

חנות מכלת ומשקאות חנינה כהן נתניה

הנערה העומדת בפתח החנות היא אורה צימבל, בתו של בעל המכלת, המתגוררת כיום במושב תל עדשים

חנות מכולת נוספת הייתה לחנינה וחיה כהן. הם היו אחת מחמש המשפחות הראשונות שעלו להתיישב בנתניה. חנינה כהן היה אחיה של שולמית גורקי וחנויות המכולת של האח והאחות היו בסמיכות מקום זו לזו. לאומי כהן, בנו הבכור של חנינה, זכר שאת הפתקאות הדפיסו בדפוס הררי, בפאסז' של קולנוע יגיל. את הפתקאות הניחו במגרה ובסוף יום העבודה הכניסו אותן לשקיות ולקחו הביתה, אל דירת המגורים שהייתה באותו מבנה. לאומי כהן זכר שהפתקאות היו צבעוניות, אלא שאביו, חנינה כהן, היה עיוור צבעים ואשתו, חיה כהן, הייתה זאת שמיינה את הפתקאות לפי הצבעים. אמיר כהן, בנו הצעיר של חנינה, זכר שבחנות היו אלפי פתקאות שאוחסנו בקופסאות נעלים. לאחר שהבעלים נפטרו והחנות נסגרה אבדו אמצעי התשלום. הנכד, שגיא כהן, שומר בארנקו למזכרת פתקה אחת של הסבא והסבתא, בצבע ירוק ובערך של 5 מיל. זוהי הפתקה האחת והיחידה שנותרה מחנות המכולת של חנינה כהן.

יתכן שבעתיד יימצאו אמצעי תשלום של חנויות המכולת של חנינה כהן, אליעזר גורקי ויהודה ברמן. הפתקאות היו בשימוש עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה. החל משנת 1939 לא היה עוד מחסור ב"כסף קטן" ומכאן והילך רשמו את האשראי בפנקס. למרבה הצער גם הפנקסים של חנויות המכולת לא נשמרו.

תגובות

נושא התגובהשםתאריך ושעה
1.חיב להיותאילן ברזלי04/10/2009 03:00

יכול להיות שהמנוך כבר את קופסת הנהלים באדמה

[הוסף תגובה]