שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
גלריות ומוזיאונים לאמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
הכתם האנושי

רמברנדט לא היה רק צייר גאון. הוא היה גם גבר, ודי גועלי. דורון לוריא, רסטורטור ואוצר, כתב עליו ספר שחושף איך הרוויח ומיהר לבזבז, איך איבד את כל יקיריו, אשפז את פילגשו בבית משוגעים ולא הסכים בשום מחיר להתפשר על האמת האמנותית שלו

אורית הראל  |  צילום: אלי דסה

עטיפת הספר "רמברנדט – מיתוס מול מציאות" מאת דורון לוריאאין ספק, מסכים דורון לוריא, רסטורטור, אוצר במוזיאון תל אביב ומומחה לרמברנדט המוציא עכשיו ספר על אודותיו – "רמברנדט – מיתוס מול מציאות" (מפה‭:(‬ הצייר ההולנדי, שהשנה ימלאו 400 שנה להולדתו (ב-15 ביולי, לטובת הדקדקנים‭,(‬ היה אמן גדול, גיבור תרבות – וחרא של בן אדם.
לוריא, שנראה עד קצה חולצת הכפתורים שלו כמצופה ממומחה לאמנות, מסביר ומתאר בספרו (העיוני אך המאוד קומוניקטיבי) את רמברנדט כאדם ייצרי ויצירתי, אמן שהמציא את עצמו מאפס בימים שזה היה כמעט בלתי אפשרי, חובב חיים טובים ומניפולטור; איש שהתעשר בחייו מאמנותו ובאותה מהירות גם איבד את כל הונו בפזיזות יהירה; רמאי ותככן לא קטן, שמצפון לא היה מרכיב דומיננטי באישיותו; אמן שגאוניותו התבטאה בערך המוסף שהעניק ליצירתו בטכניקה מעולה; אדם רדוף טרגדיות שידע ליצור דברים נפלאים בתקופות הכי קשות בחייו. בקיצור, רמברנדט של לוריא הוא דמות מרתקת גם למי שאינו מומחה לאמנות בכלל או לציור הולנדי בפרט.
הרומן של לוריא עם רמברנדט החל ב-1959 כשהיה בן תשע. אמו, שבמלחמת העולם השנייה ניצלה בזכות הולנדים שהחביאו אותה, לקחה את הילד לראות תערוכה של "תור הזהב של האמנות ההולנדית" בביתן הלנה רובינשטיין של מוזיאון תל אביב.
"ראיתי שם תמונה של הבן של רמברנדט, טיטוס, בבגד נזיר עם קפושון. ידעתי שהוא היה הבן היחיד של רמברנדט שחי, ושגם הוא מת צעיר, בגיל ‭,27‬ לפני אביו. ידעתי גם שלא היה נזיר באמת והסתכלתי על כל הרוך והאהבה והמבט המהורהר שלו ועמדתי מוקסם. זה נגע בי באיזה עצב חשוף‭,"‬ משחזר לוריא וממהר להבהיר, למען הסר ספק באשר לנטיות חנוניות מוקדמות: "בבית אמנם נאמו שאמנות זה דבר נהדר אבל אמרו שלא להעיז לחשוב להתפרנס מזה. אבא שלי רצה שאהיה מנהל חשבונות או תוכניתן מחשב, כמו שקראו אז למקצוע העתיד הזה. ועכשיו אני מתפרנס מחלום הבלהות שלו‭,"‬ הוא מחייך.

חוצפן ישראלי

לוריא הצעיר הראה סימני מרידה בחלומות המעשיים של אביו כשהלך ללמוד עיצוב גרפי בבצלאל. בשנה ב' קיבל (מהוריו האין קץ לאירוניה) ספר על רסטורציה ממוזיאון רייקס שבאמסטרדם. המקצוע היה אז עלום כאן – היו בארץ שני רסטורטורים בסך הכל. אבל לוריא הוקסם. הוא ראה במקצוע החדש שנגלה לו שילוב של שלושה תחומים שאהב: "תולדות האמנות, כימיה ופיזיקה ויכולת טכנית ביד. ולימים נוסף האספקט הרביעי, שאז לא ידעתי עליו, הבילוש".
כילד טוב מבית פולני סיים את הלימודים בבצלאל, "שיהיה מקצוע ביד‭."‬ אבל גם ילד טוב מבית פולני, כשהוא ישראלי, יש בו סוג של חוצפה לא מוכרת בניכר: לוריא פנה בכתב למעבדות המרכזיות לחקר אמנות ומדע באמסטרדם, מרכז נודע לרסטורציה, ולד"ר ארנסט ון דה וטרינג, בבקשה לבוא וללמוד שם את המקצוע. משלא נענה, כתב מכתב שני ומשלא נענה שנית – פשוט נסע והתייצב במשרדו של ון דה וטרינג. "הוא היה המום, אבל מצאה חן בעיניו החוצפה הישראלית ונהפכתי לפרוטז'ה שלו. הוא היה אז בן ‭,37‬ ועוד לא היה פרופסור. ידעתי שהוא מומחה לרסטורציה, לא ידעתי שהוא רמברנדטיסט, והוא, בצניעותו, לא אמר לי שהוא אחד מחמשת המופלאים שבודקים ומאמתים את כל יצירות רמברנדט. היום הוא אלוף העולם ברמברנדט".
לוריא נזכר בחיוך בימים ההם, כשהיה "קצת פסנתרן בבית כנסת, קצת גרפיקאי של הסוכנות, קצת מאבטח של צים בנמל רוטרדם כדי להתפרנס, ולפעמים שקלתי לגנוב ליונים ברחובות את הלחם כי הייתי רעב והלכתי לכל פתיחת תערוכה כי היה שם מיץ ובוטנים חופשי". ואיך ון דה וטרינג והוא "היינו יושבים בעליית הגג שלו ומעתיקים ציורי מאסטרס ולאט לאט הבנתי שבעיית הזיופים מרתקת אותי". וככה לוריא קיבל שניים במחיר אחד: גם מקצוע, הרסטורציה, וגם מומחיות – בזיופים בכלל וברמברנדט בפרט.

דורון לוריא

דורון לוריא על רקע ציור מהתערוכה "מלכים בשר ודם" שאצר ("מות שאול על הר גלבוע", אליהו מרקוזה). "אבא שלי רצה שאהיה מנהל חשבונות"

רמברנדט הוא אחד האמנים שנוטים לזייף את יצירותיו. מה בעצם כל כך נורא בזיופים אם הם טובים ידוע מראש שמדובר בזיוף?
"קודם כל, אף אחד לא אוהב להיות מרומה. אז אם מוכרים משהו כדבר האמיתי ובהמשך מתברר שזה זיוף, רימו את הקונה. זה כמו לקנות יהלום ולגלות כעבור עשר שנים שזה זרקוניה. רמברנדט הוא היהלום.
"שנית, כשאת באה למוזיאון ועומדת מול תמונות, את בעצם נאלצת להתמסר לי כאוצר ולקוות שאני יודע מה כתבתי בהסבר שליד התמונה, כי לך כצופה אין כלים להבחין אם זה רמברנדט או עבודה של תלמידו הטוב ביותר. האוצר צריך להיות מאוד זהיר כי נוסף לכל, בגלל שאין למוזיאון כסף מחכים לתרומות, ולתורמים יש גחמות משלהם – לפעמים הם חושבים שכל תמונה חומה צריכה להיות רמברנדט או משאילים תמונה שטוענים שהיא רמברנדט ואני, האוצר, לא מסכים עם הקביעה. זה משחק עדין מאוד שבו האוצר לא רוצה לפספס תמונה אבל גם לא להטעות את הצופה הסומך עליו. והדקויות – יצירה של האמן, של תלמיד ספציפי, שנעשתה בסטודיו וכן הלאה – חשובות.
"ודבר שלישי והכי משכנע – העולם מלא צביעות. כלומר, את הולכת למוזיאון שמעולם לא היית בו ורואה תמונה של רמברנדט ואת יודעת שאת אמורה להתפעל, אפילו להתעלף. אבל מה לעשות שישנה תמונה בריקס שלפני 20 שנה נחשבה של רמברנדט והיום ידוע שהיא בעצם של פבריציוס? התמונה אותה תמונה, אבל בתור של פבריציוס היא לא עושה לך כלום ואת רצה הלאה. וזו הצביעות, כי אם התמונה נורא טובה, צריך להיעצר מולה בכל מקרה. אבל הצביעות היא שהאטיקתה מכתיבה עד כמה נתרגש מתמונה".

שני שמשונים

בתערוכת המאסטרס שלוריא אוצר במוזיאון תל אביב מוצגות שתי גרסאות ליצירה "שמשון מאיים על חותנו" של רמברנדט. האחת קטנה, בשחור-לבן, מדויקת בכל מובן בפרטי היצירה המקורית של האמן, שנמצאת בברלין. השנייה, בצבע, בפרופורציות מעט אחרות, מכילה שני פרטים שאין במקור - עז ומצנפת, שאותם אמנם צייר האמן במו ידיו כמו שקבע לוריא, אבל את השאר לא. ולכן הכיתוב אומר "הסטודיו של רמברנדט", שכן הציור נעשה בסטודיו של האמן, בידי תלמידיו, בפיקוח צמוד. הבדל של שתי מילים וכמה אפסים בתווית המחיר הדולרית, מסביר לוריא המבדיל. שמשון אגב, למי שלא מבחין, מצויר בדמות האמן עצמו, שהרבה להנציח את דיוקנו בעבודותיו, או כמו שאומר לוריא, "היה מאוד קרוב לעצמו".

רמברנדט, שמשון מאיים על חותנו, 1635
(לחץ להגדלה)

הצייר האכזר

מה סוד הקסם של רמברנדט שהוא ממשיך לשרוד ולמשוך?
"כי הוא גדול. אם היה צייר בינוני, היו זוכרים אותו עשרה מומחים וזהו".
תגדיר את גדולתו.
"היתה לו יכולת חדירה פסיכולוגית לנפש המצויר. ונפש המצויר זה גם האדם שמולך שאתה מצייר, וגם הדמות שאתה יוצר, למשל דמות תנ"כית שהצייר לא ראה מעולם. הוא ידע לספר סיפור, לעצב את נפש הגיבורים. כן, הוא ידע לרתום ערכים ציוריים, כמו משחקי אור-צל ליצירתו, אבל בכך לא המציא כלום, הנוסחה היתה קיימת. אבל זה לא מספיק. הוא ידע לרתום אמצעים ציוריים לעבודה שלו, שהערך המוסף שלה היה החדירה הפסיכולוגית לנפש ולאופי האדם. ובזה הוא הפגין המון רגישות. ואני אומר בספר שזה מפליא כמה רגישות היתה לו באמנות לעומת חוסר הרגישות בחייו".
למה מפליא, הרבה אמנים רגישים התגלו כבני אדם חסרי רגישות.
"נכון, היו כאלה. ונכון שנפש טובה היא לא ערובה לכלום. מי שאין לו משהו ענק לתרום לאמנות, לא זוכרים אותו".
דיברת על חדירה מדויקת לפסיכולוגיה של המצויר, אבל אחת הטענות נגדו בימיו היתה שאינו מדייק בדיוקנאות שהוא מצייר.
"הכל יחסי. יחסית לפיקאסו הציור שלו מדויק כמו מצלמה. יחסית לתקופתו הוא היה נועז. בהשוואה לפורטרטים של תקופתו הוא היה מהפכן".
המהפכה הראשונה שחולל, מהפכה ברשות מעצם העובדה שהוריו לא התנגדו ולא ניסו לעצור בעדו, היתה בכך שסירב ללכת בתלם: בן הטוחן מליידן למד עד גיל 14 כמצופה מבן מעמדו, אלא שאז נרשם לאוניברסיטה אבל ויתר על הלימודים, החליט להיות צייר והלך ללמוד את רזי האמנות הזו. "זה היה כנראה ניצוץ הגאונות שבו שהניע אותו לקום וללכת. ועד גיל 22 היתה לו טכניקה, אבל התמונות שלו היו הכל חוץ מגאונות. אבל עובדה שהיה לו הדרייב לנתק את המעגל, לצאת מהמקום שבו נולד ומהנתיב שאליו נועד, היה בו הכוח לפרוץ את כל זה והרצון לכבוש את העיר הגדולה, אמסטרדם. והוא עשה את זה ותוך שנה באמסטרדם עשה היסטוריה עם הציור 'שיעור באנטומיה‭.'‬ לא פלא שתוך שש שנים נעשה מיליונר והכי מצליח והתחכך עם האלפיון העליון של הולנד.
"את הידע והתובנות שהפגין בציורים שלו שאב מספרים שקנה וקרא – ויש תיעוד שלהם בגלל שהוכרז בהמשך פושט רגל, ונערכה רשימת אינוונטר של חפציו. הוא גם ידע לנהל שיחות עם האנשים הנכונים כדי לשאוב מהם עומקים ותובנות. מדהים שאדם עם כל כך מעט השכלה מצא עומק בעולמות כמו התנ"ך, ההיסטוריה והאמנות. הוא בפירוש היה אוטודידקט".
הוא לא רק הצליח להיות מיליונר בחייו, הוא גם הצליח מהר מאוד לאבד הכל וליפול. יצר הרס עצמי?
"לא. זה היה שילוב של כמה דברים. קודם כל, את האלמנט הטרגי בחייו הוא לא הזמין, זה קרה. הוא לא הזמין את זה שאשתו הראשונה מתה שמונה שנים אחרי שנישאו, את העובדה ששלושה מארבעה ילדים שנולדו להם מתו מיד אחרי לידתם ושהרביעי מת גם הוא לפניו, בגיל ‭,27‬ וגם לא את העובדה שאשתו השנייה מתה לפניו. כל אלה עובדות שקרו. נשאר האלמנט האישי. מבחינה אמנותית רמברנדט רואה בהדרגה איך האופנה האמנותית משתנה, ומקבל במודע החלטה להישאר נאמן לעצמו ולא להיכנע לטעם הפטרונים, ועל כך אני מסיר בפניו את הכובע, זה ראוי להערצה. כי הוא רואה בעיניים כלות איך תלמידיו זוכים במכרזים שיכולים להכניס הרבה כסף ועוברים אותו, והוא יכול לעשות את זה אבל מסרב, כי בעיניו זה להזנות את עבודתו מבחינה אמנותית.
"אלמנט נוסף שהיה באישיותו זה הבזבזנות. הוא יודע שהוא חייב כסף על המשכנתה ובכל זאת קונה דברים אחרים, מקים לעצמו חדר עם אוסף פלאות כמו של אצילים, מגלגל חובות כמו בשוק האפור היום במקום להחזיר כספים, וכשבסוף בית המשפט כבר מחייב אותו לשלם – הוא מת. כשפילגשו יוצאת מבית המשוגעים ורוצה לתבוע ממנו כסף הוא מכריז על פשיטת רגל".
עוד נקודה מכוערת באישיותו: מה זה לאשפז מישהי במוסד סגור רק כי היא הפילגש לשעבר שעכשיו תובעת כספים?
"לא היה אז פסיכיאטר מחוזי ולא קראו לזה בית משוגעים אלא 'בית תיקון‭.'‬ אבל כן, זה סוג של התאכזרות‭."‬
אפשר להגיד שהוא התאהב בפוזת העשיר, נכון?
"וזה מתאים למי שבא מהמעמד הנמוך. היה ממד של שואו-אוף נובורישי בהתנהגות שלו‭."‬
הוא ודאי היה מאושר מהמחירים שאספנים משלמים היום על יצירותיו. תסביר לי את הסכומים האסטרונומיים האלה של עשרות מיליוני דולרים לתמונה.
"אין מדד אובייקטיבי כמה צריכה לעלות יצירת אמנות. וזו שאלה טיפשית האם ציור שווה סכום מסוים, כי מדובר בבד בגודל מסוים, אנחנו יודעים את עלות החומרים, זמן העבודה, זמן הלימוד. בהשוואה למדד מחירי שולחן, למשל, מחיר ראוי לציור של רמברנדט הוא גג ‭2,000‬ דולר. כל מה שמעבר לזה אינו קשור למדדים נראים. המדד היחיד הוא היצע וביקוש ויש בזה משהו מהפיקציה".
חגיגות יום ההולדת של רמברנדט מגיעות בלב גל שהוציא את האמנות ממתחם האנינים והמבינים, והפך את העיסוק בה לאופנתי, למשל, ברבי-מכר כמו "צופן דה וינצ'י" ו"נערה עם עגיל פנינה". מה קרה שנהייתם פתאום "אין"?
"זה באמת גל אופנתי. היה כבר כזה בתקופה של סופרים כמו סטפן צוויג ואירווינג סטון. רומנים היסטוריים אמנותיים יש כבר מאה שנה והם נהיים פופולריים בגלים, ועכשיו יש שוב גל. אז מצד אחד זו אופנה ומצד שני זו קצת הזניה של תולדות האמנות כי בא סופר, לומד על צייר ותקופה, מוסיף לזה 20 אחוז רומן שמתוכו רבע סקס, קצת תעלומה בלשית, מערבב ומנסה ליצור רב-מכר. יש עם זה שתי בעיות: האחת, שאסור להעניק לקורא הרגשה שבתום הקריאה הוא באמת מבין גדול באמן המדובר, והשנייה, שהקורא המתמסר לסופר כזה צריך לזכור שבסופו של דבר השאלה היחידה שעל הפרק היא אם נהנה או לא – ולא יותר מזה".
כרמברנדטיסט אתה חושב שתשומת הלב שמוענקת ותוענק לו השנה בחגיגות יום ההולדת הולמת את חשיבותו ומעמדו?
"היא הוגנת. הוא צריך להתחלק עם 250 שנה להולדת מוצרט ו-500 שנה למות קולומבוס. העולם רגיל ליובלות, אנחנו מתוכנתים ככה. אז למרות שזה אולי קצת מלאכותי להיזכר בו דווקא בשנת ה-400 זה זמן טוב".


פורסם לראשונה במוסף "פרומו" של מעריב, 17.03.2006.

תגובות