שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
איי הזכוכית

אומנות הזכוכית של מוראנו, 1920-2005. תערוכה חדשה במוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב.

אנריאטה אליעזר-ברונר  |  צילום: ליאוניד פדרול-קביטקובסקי

אגרטל ורונזה (על-פי ''הבשורה'', ציורו של פאולו ורונזה מן המאה ה-16) בעיצוב ויטוריו זקין, תוצרת קאפלין-וניני ושות' (1920-25); וניני ושות' (1925-35)

אגרטל ורונזה (על-פי "הבשורה", ציורו של פאולו ורונזה מן המאה ה-16) בעיצוב ויטוריו זקין, תוצרת קאפלין-וניני ושות' (1920-25); וניני ושות' (1925-35). העתק מודרני: וניני. באדיבות וניני

שקיעתה של תעשיית הזכוכית האיסלאמית בסוריה ובמצרים, בסביבות 1400 לספירה, הביאה לנדידת מוקד הפעילות שלה למערב ולהשתקעותו בוונציה. במרוצת מאתיים שנה ויותר, למן אמצע המאה ה-15, הלכה אירופה שבי אחר קסמי הזכוכית של ונציה. הכלים, שנוצרו בה בתקופות הרנסנס והבארוק, נחשבים לאחת מפסגות היצירה בתולדות תעשיית הזכוכית, וּונציה הייתה לבירתה הבלתי מוכתרת, אבן שואבת לאוהבי הזכוכית ולאמניה.
מאז המאה ה-13 העתיקה תעשיית הזכוכית את כבשניה מוונציה לאי הזעיר הסמוך, מוראנו, מחמת החשש מפני דליקות העלולות לפרוץ בעיר. במוראנו נוצרה רשת של בתי מלאכה משפחתיים קטנים, שסודותיהם המקצועיים נשמרו בקנאות לאורך הדורות. משפחות רבות מקרב אומני הזכוכית היו רשומות בליברו ד'אורו הוא "ספר הזהב", שהכיל את שמותיהם של רבים מנכבדי העיר. משפחות כמו בארוביה, סגוזו ובארבּיני רב משקלן גם כיום בתעשיית הזכוכית המקומית. רכישת כלי זכוכית ונציאנית העידה על אמידותם ועל מעמדם הנכבד של בעליהם והלמה את אורח-החיים של אצולת אירופה. רבי-האומנים המקומיים קיבלו גם הזמנות-עבודה ממרחקים, ויצירותיהם הרבות שוּוקו לכל קצוות תבל לקשט בהן ארמונות ומשכנות פאר של שליטים, נסיכים ושועים.
האי מוראנו שימש מאז ותמיד מקור השראה לנוסעים, למשוררים ולסופרים שהעלו על הכתב את רשמיהם מביקורם בו וסייעו בכך להפיכתו לאגדה. יופיו של האי הניע משפחות אצולה לבנות בו ארמונות מפוארים ולטפח גנים הקיימים זה מאות בשנים: אותה תפאורה, אותם מבנים, אותם כבשני זכוכית; הטכנולוגיה החדשה כמעט שלא נתנה אותותיה כאן. ואכן, בתוך המפעלים המקומיים ממשיך להתחולל "קסם הזכוכית", כאילו היה זה טקס עתיק: אותן תנועות מיומנות להפליא, אותן מחוות, אותה שפה.

אגרטל עם מורינות פרחוניות, 1920 לערך, תוצרת האחים טוזו

אגרטל עם מורינות פרחוניות, 1920 לערך, תוצרת האחים טוזו

לאורך ההיסטוריה ידעה תעשיית הזכוכית של מוראנו עליות ומורדות. יחד עם זאת, היא שמרה תמיד על מיומנות מקצועית גבוהה, איכות אסתטית משובחת וגיוון רב. לעומת זאת, המסורת ארוכת השנים של מוראנו לא תמיד עמדה לאומנים שבה. מיקומו הגיאוגרפי של האי והסודיות שאפפה את טכניקות התעשייה בודדו את אומניה שפעלו במעין חלל ריק; נמנעה מהם היכולת להתעדכן בחידושים שנפוצו בעולם. המאבק בין מסורת לחדשנות, בין רצון לשמור על הקיים לבין השאיפה העזה להתחדש, התגבר במהלך המאה הקודמת והוליד התפתחויות מעניינות בתעשייה המקומית, שהפכו תקופה זו לתוססת וליצירתית במיוחד.
בסוף שנות השישים חלה תפנית, כאשר תעשיית הזכוכית של מוראנו נפתחה לעולם, וגברה נכונותם של רבי-האומנים שלה לשתף את עמיתיהם ברזי המקצוע. בנוסף על כך, הלך וגדל בשנים האחרונות מספרם של אמנים מתחומים שונים שבחרו בזכוכית כאמצעי ביטוי לרעיונותיהם האמנותיים והגיעו למוראנו לעבוד בה. הללו שיתפו פעולה עם מנפחי זכוכית, מעטרים וחרטים בני המקום ויצרו יצירות שונות בהרבה מאלה שאִפיינו את מוראנו עד כה.
תעשיית הזכוכית המקומית הגבירה בהדרגה את מעורבותה במתרחש מחוץ למוראנו והעמיקה את קשריה הבינלאומיים: ייזום ואירוח של תערוכות כלי זכוכית בינלאומיות וכן ארגון השתלמויות מקצועיות לאמנים זרים. אמנים מרחבי העולם נהרו לוונציה להתבונן וללמוד, להתרשם ולעבוד, בעוד מארחיהם חצו יבשות כדי להפיץ את הידע בתחום עיצוב הזכוכית. "אי הזכוכית" המסתגר פנה לחבור לתעשיית הזכוכית העולמית במגמה להשפיע עליה ולהשתלב בה. נפתח עידן חדש, שטמן בחובו הבטחה לעשייה תוססת ומקורית.

אגרטל בסגנון נובצ'נטו, 1920 לערך, תוצרת האחים טוזו

אגרטל בסגנון נובצ'נטו, 1920 לערך, תוצרת האחים טוזו, אוסף רינאלדי

בתערוכה "איי הזכוכית" מִגוון רחב של עבודות שיוצרו במוראנו והמשקפות את המגמות והסגנונות המרכזיים שרווחו בה מאז 1920 ועד היום. טכניקות העיצוב והעיטור המגוונות שהתפתחו בעבר זכו במהלך שנים אלה לפרשנות מחודשת, המעידה על המומחיות הנדירה של אומני מוראנו; עושר הסגנונות העולה מן העבודות מהווה עדות לדמיון היוצר ולכושר ההמצאה של האמנים והמעצבים.
סקירתנו פותחת בפריטים השייכים לתחום האמנות השימושית והדקורטיבית, שאליו נקשרה הזכוכית באופן מסורתי, וממשיכה ביצירות אמנות המתעלות מעבר להגדרות של "שימושי/תכליתי", תוך פריצה למרחב חדש של הבעה אמנותית בזכוכית. המעבר מן החפץ השימושי והדקורטיבי, המאכלס את המרחב הפרטי, ליצירה בעלת תוכן רעיוני, הנושאת את חותמם של גדולי האמנים והמעצבים, היווה את השינוי המשמעותי ביותר שהתרחש במרוצת המאה ה-20 בתחום היצירה בזכוכית.
בתערוכה מוצגות עבודותיהם של ויטוריו זקין, נפולאונה מרטינוצי, קרלו סקארפה, פולביו ביאנקוני, אלפרדו ברבּיני, אטורה סוטסאס ורבים אחרים. יצירותיהם נוצרו במפעלי הזכוכית היוקרתיים ביותר - וניני, בארוביה וְטוזו, סגוזו וטרי ד'ארטה וקרלו מורטי. במקביל, מוצגות עבודות החוצות את גבולות האמנות השימושית והדקורטיבית ופורצות לתחום חדש של הבעה אמנותית בזכוכית - מעשי ידיהם של אמני זכוכית וירטואוזים בעלי מוניטין דוגמת ליביו סגוזו, ריקרדו ליקטה, טוני זוקרי, יואיכי אוהירה, לוצ'יו בובאקו ואחרים. התערוכה נחתמת בעבודות מקוריות ביותר, שונות לגמרי מהיצירה המזוהה עם מוראנו, פרי שיתוף פעולה בין אמנים מתחומים שונים – כמו פדריקה מרנגוני, לואיג'י בנזוני, קאן ואנמכלן, מריה גרציה רוזין ועוד – לבין רבי-אומנים מקומיים.

ראשיתו של עידן חדש

בקבוקים בסדרה אריג, 1940, השקה מחודשת ב-1987, בעיצוב קרלו סקארפה, תוצרת וניני

בקבוקים בסדרה אריג, 1940, השקה מחודשת ב-1987, בעיצוב קרלו סקארפה, תוצרת וניני. אוסף רינאלדי

בסוף המאה ה-19 מאסו אמנים ומעצבים של תעשיית הזכוכית האירופית בחיקוי יצירות העבר והשתוקקו לביטוי רענן, כיאה לרוח המאה החדשה שפיעמה בכל תחומי האמנות החזותית. כך צמחו תנועת ה"אמנויות ואומנויות" (Arts and Crafts) אמנויות ואומנויות (1861-1914) – תנועה שחולל חוקר תולדות האמנות והפילוסוף הבריטי ג'ון רוסקין (1819-1900). רוסקין גינה את השפעת התעשייה על החברה ועל האמנויות וקרא לחזרה לחפצים עשויים בעבודת יד ולכינון גילדות אומנים בסגנון ימי-הביניים. מעצבים אנגלים כגון ויליאם מוריס (1834-1896), אימצו את רעיונותיו. מאנגליה התפשטה התנועה לארצות-הברית. ובהמשך תנועת האר-נובו (Art Nouveau) סגנון האר-נובו נקרא על שם Nouveau Maison de l'Art – גלריה צרפתית מובילה לעיצוב פנים בבעלותו של סמואל בינג (1838-1905), שנפתחה בשנת 1896 במטרה להציג אמנים צעירים העובדים ב''סגנון החדש''. תנועה זו התפתחה באנגליה בסביבות 1890 כתגובת-נגד להיסטוריציזם ושלטה בכיפה במשך רוב המאה ה-19. היא התפשטה לאירופה ולאמריקה ונגעה לבסוף בכל תחום אמנותי – משירה ומוסיקה, דרך ציור ואדריכלות ועד לעיצוב. האמנים והאומנים המובילים של התקופה, שהוקסמו מהקווים הזורמים של האר-נובו ומאי-הסימטריה המודגשת שלו, אימצו אותו בחום. סגנון זה זכה לשמות רבים במדינות השונות. בתחילה נודע כ''סגנון המודרני'', ומשנת 1906 Art Nouveau בצרפת ובבלגיה, Jugendstil בגרמניה, Sezessionstil באוסטריה, Stile Floreale או Liberty בבריטניה ובאיטליה. בגרסאותיה השונות. בתוך אקלים זה הקורא לשינוי שאפה הזכוכית להכרה כצורת אמנות תקפה; אמניה התאמצו להשתחרר מכבלי הגדרתה כ"אמנות שימושית" ומהצורך בשעתוק תעשייתי ושאפו להעניק לפריט עשוי זכוכית איכויות של יצירת אמנות. דוגמאות לכך הן עבודותיהם של אמיל גלה, הפרשן העיקרי של סגנון האר-נובו בזכוכית, ושל תלמידיו הרבים (בהם פרנסואה אוג'ן רוסו והאחים דום), שהעניקו לזכוכית אפקטים ציוריים; עבודותיו היצוקות לתבנית של רנה לליק; פיתוח ה- pâte de verre על-ידי אמנים כאנרי קרוס, פרנסואה-אמיל דקורשמן, ז'וזף-גבריאל ארז'י רוסו, ועבודותיו המאסיביות של מוריס מרינו שחשפו את הכוח הפיסולי הטמון בחומר.
בעוד שבארצות רבות באירופה התאימה עצמה תעשיית הזכוכית לתהליכי ייצור מתקדמים ולסגנונות חדשים, הרי במוראנו – למרות ניסיונות אחדים לייצר פריטים בסגנון עכשווי – המשיכו רוב האומנים לשַמֵר את הטכניקות והסגנונות המסורתיים. רק לאחר מלחמת-העולם הראשונה הצטרפה איטליה למגמות האמנותיות המתקדמות של אירופה, ותעשיית הזכוכית שלה החלה לגייס לשורותיה מעצבים מתחומי אמנות שונים (ציור, פיסול, רישום ואדריכלות), כשמאוחר יותר תופסים את מקומם מעצבי מוצר מקצועיים. נראה, כי התוצאות המרשימות ביותר בתחום הזכוכית, שבו העיצוב והמיומנות הטכנית הינם חיוניים, הושגו כאשר התקיים איזון בין השניים ומעצבים מוכשרים פגשו במסורת אומנותית איכותית ובשלה. מוראנו, המבורכת במאגר עשיר ויחיד במינו של רבי-אומנים בתחום הזכוכית, היוותה את המקום האידיאלי למפגש זה שסייע להצעיד אותה לקראת עידן חדש.

ברווז בטכניקת הסומרסו, 1950 לערך, בעיצוב אלפרדו בארביני, תוצרת VAMSA

ברווז בטכניקת הסומרסו, 1950 לערך, בעיצוב אלפרדו בארביני, תוצרת VAMSA. אוסף רינאלדי

המוניטין הבינלאומיים של זכוכית מוראנו יצאו לה בזכות כמה מפעלי זכוכית מובילים, אמנים-מעצבים מצטיינים ורבי-אומנים מוכשרים. כל אלה היו אחראים ליצירתם של פריטים בעלי איכויות אמנותיות נדירות. לאחר מלחמת-העולם הראשונה עם ויטוריו זקין ובעקבותיו נפולאונה מרטינוצי, תומאסו בוזי, קרלו סקארפה, טירה לונדגרן – בוניני; ארקולה בארוביה, ג'יו פונטי – בבארוביה וְטוזו; פלאביו פולי – בסגוזו וטרי ד'ארטה. אחרי מלחמת-העולם השנייה נעורה שוב תעשיית הזכוכית הודות להצטרפותם לשורותיה של כמה מעצבים חדשים: דינו מארטנס, פולביו ביאנקוני, טוני זוקרי, טאפיו וירקאלה, סרג'יו אסטה, לוצ'יאנו גאספארי, לאורה דה סנטילאנה, אטורה סוטסאס, קרלו מורטי ועוד רבים אחרים. כל אלה הינם רק חלק מאותם שמות שהעניקו למוראנו את המוניטין שלו.
המפעל הראשון במוראנו שפתח את שעריו בפני אמנים מתחומים אחרים היה קאפלין-וניני ושות' קאפלין וניני ושות' נוסדה ב-1921 על-ידי האספן וחוקר העתיקות, ג'יאקומו קאפלין (1887-1968), והעורך- דין איש מילאנו, פאולו וניני (1895-1959). בעקבות התפרקות החברה ב-1925, הקים ג'יאקומו קאפלין את מאסטרי וטרי מוראנזי קאפלין ושות' (Maestri Vetrai Muranesi Cappellin & Co), עם ויטוריו זאקין כמנהלו האמנותי. פאולו וניני ייסד את וס''מ וניני ושות' (V.S.M. Venini & Co.) ביחד עם הפסל נאפולאונה מרטינוצי כמנהל האמנותי., שהבין את הצורך בהזרמת דם חדש לתעשיית הזכוכית המקומית. בהשראתו של המנהל האמנותי, הצייר ויטוריו זקין (1878-1947), השיק המפעל סדרות של כלי זכוכית הדורים ומקוריים אשר זכו לשבחים רבים בתערוכה "אומנויות העיצוב" שהתקיימה במונצה בשנת 1923; רבים ממבקרי האמנות ראו בכלים אלה "רנסנס שני" של זכוכית מוראנו. בעקבות זאת גדל הביקוש להם, ומפעלים רבים ברחבי אירופה (גרמניה, צ'כיה, בוואריה, שלזיה, שוודיה, אנגליה) החלו לחקותם.
סדרת הכלים של זקין Vetri Soffiati, העשויים בניפוח חופשי, התאפיינו בדפנות דקיקות, בצבעים עמומים ובקווים נקיים, שתרמו להעצמת התכונות הבסיסיות של הזכוכית – שקיפות, עדינות ובהירות. למרות שעבודות אלה נוצרו כתגובת-נגד לקישוט המופרז, לשעתוק דגמי עבר ולדבקות העיקשת במסורת שאפיינו את התעשייה המקומית, הרי גם הכלים החדשניים של זקין קיימו זיקה לכלי זכוכית עתיקים; זו ניכרת בפשטות הצורה בדומה לכלי זכוכית רומיים ובקווי המִתאר המעודנים להפליא בדומה לכלי זכוכית ונציאנים מן הרנסנס. תפיסתו העיצובית של זקין מתמצֵית באגרטל "ורונזה" שעוצב בהשראת "הבשורה", ציורו של פאולו ורונזה מן המאה ה-16, אגרטל אשר הושק במהלך השנים בגרסאות שונות והיה לסימן ההיכר של המפעל.

אגרטל בסדרה בליטות, 1939, בעיצוב ארקולה בארוביה, תוצרת בארוביה וטוזו

אגרטל בסדרה בליטות, 1939, בעיצוב ארקולה בארוביה, תוצרת בארוביה וטוזו. אוסף רינאלדי

בתחילת דרכו נמנע מפעל הזכוכית קאפלין-וניני ושות' מאימוץ התפיסה ה"פונקציונליסטית" הרווחת שהתאפיינה בחיבה לגיאומטריוּת נוקשה ולקווי מִתאר חדים; כמו-כן, הסתייג המפעל מהעקרונות שהנחו את סגנון האר-דקו הצרפתי, אשר שם דגש על עיטור פני הכלים. גם מינויו של הפַסָל, נאפולאונה מרטינוצי (1892-1977), למנהל האמנותי של מפעלו החדש של פאולו וניני, ב-1925, לא הביא בתחילה לשינוי בתפיסה האסתטית, והמפעל המשיך לייצר את כלי הזכוכית הנאים והשקופים ברוחו של זקין. אך לא חלף זמן רב עד אשר הורגש היטב חותמו של מרטינוצי בזכות עיצובים שהסגירו את רִקעו כפַסל. באותה תקופה כיהן מרטינוצי גם כמנהל מוזיאון הזכוכית של מוראנו, שם נקרתה לפניו ההזדמנות להתוודע לכלים עתיקים, אשר העניקו לו השראה רבה. מרטינוצי היה אחראי לתחייתן של טכניקות נשכחות, אשר היוו חלק בלתי נפרד מהמורשת של מוראנו. הוא אף פיתח סוג חדש של זכוכית אטומה, שבתוכה נלכדו בועות אוויר זעירות, בדומה לכלי זכוכית עתיקים; הייתה זו הפעם הראשונה שפגם טבעי מעין זה נהפך לעיקרון עיצובי.
מרטינוצי פיתח סגנון ניאו-קלאסי המוכר בשם Novecento (המאה ה-20), בן-זמנו של האר-דקו. את יצירותיו העדינות והשבריריות של זקין החליפו יצירות כבדות עשויות "זכוכית-בועות", בעלות פני השטח מעובדים; סדרות של פריטים פיסוליים שנעשו בשיטת עיבוד הזכוכית בחום בצורת עצים, קקטוסי ענק, פירות, תפוחי פומונה (אלת הפירות במיתולוגיה הרומית); סדרות של בעלי-חיים. כל אלה ציינו כיוון חדש ורענן בעיבוד הזכוכית האמנותית.

הגישה הפיסולית

חפץ פיסולי מזכוכית מלאה, 1970 לערך, בעיצוב פלאביו פולי, תוצרת סגוזו וטרי ד'ארטה

חפץ פיסולי מזכוכית מלאה, 1970 לערך, בעיצוב פלאביו פולי, תוצרת סגוזו וטרי ד'ארטה. אוסף רינאלדי

באמצע המאה הקודמת היו דימויים הלקוחים מעולם החי בבחינת אתגר לא רק לאמנים ולאומנים העובדים בזכוכית, אלא גם את לאלה היוצרים בקרמיקה, במתכת ובעץ. תופעה זו התחזקה בסוף שנות העשרים, כאשר מפעלי הזכוכית היוקרתיים ביותר של מוראנו החלו להשיק סדרות מרהיבות של חיות מעשי ידיהם של אמנים ואומנים מהשורה הראשונה, דוגמת נפולאונה מרטינוצי, גווידו באלסמו סטלה, אלפרדו בארביני, ארכימדה סגוזו (הידוע כ"רב-אמן החיות"), פלאביו פולי, ארקולה בארוביה, טירה לונדגרן ואחרים. תחילה הופיעו פסלונים של חיות זעירות עשויים בניפוח חופשי, אך עם הגברת המודעות לאפשרויות הטמונות בזכוכית כחומר פיסולי, החלו אמניה לפתח שיטות עבודה חדשניות. עד מהרה הם עברו לעבוד בזכוכית מלאה בעודה חמה והצליחו ליצור גוף חיה במקשה אחת, תוך מתיחת החומר החם והצמיגי. משנות השלושים יוצרו במוראנו פסלוני חיות באיכות גבוהה ביותר, מהם ריאליסטיים לחלוטין ומהם מסוגננים להפליא.
השימוש בזכוכית מלאה לא נמנה עם שיטות הייצור המסורתיות של מוראנו, ולכן חלף זמן רב עד אשר אומץ בידי האומנים המקומיים בשנות השלושים, כשגבר הביקוש לעבודות זכוכית בעלות אופי פיסולי; הראשון בהם, כאמור, היה נפולאונה מרטינוצי ואחריו אלפרדו בארביני, ארכימדה סגוזו וארקולה בארוביה. שני אמנים אשר יצירתם השפיעה, במישרין ובעקיפין, על ביסוסה של הגישה הפיסולית בזכוכית היו מוריס מרינו והנרי מור.
יצירות הזכוכית המלאה של הצייר ואמן הזכוכית הצרפתי, מוריס מרינו (1882-1960), שהוצגו בביאנלה של ונציה (1932 ו-1934) זכו להצלחה גדולה ואפשרו לאומנים המקומיים להתרשם מהן מקרוב. מרינו הוא מאמני הזכוכית הראשונים של המאה העשרים, אשר מצאו ערך אסתטי בתכונות הזכוכית (משקל ומסה) והפכו את הפגמים הנוצרים בתהליך הייצור לרכיב עיצובי.
עבודותיו של הפסל הבריטי המהולל, הנרי מור (1898-1986), המחישו את האפשרויות הפיסוליות הטמונות בזכוכית. תערוכתו הרטרוספקטיבית של אמן בעל-שיעור קומה זה אשר הוצגה בביתן הבריטי בביאנלה של ונציה (1948) זיכתה אותו בפרס הבינלאומי לפיסול. יצירותיו הכו גלים בקרב אמני מוראנו, בעיקר בזכות תפיסתו המקורית והמודרניסטית את הצורה.
אלפרדו בארביני היה הראשון שיצר פיסול של ממש בזכוכית – מעירום מלא וראשים ועד פלגי גוף חסרי ראש או גפיים, שנדמו כחצובים בבזלת. פסליו הוצגו לראשונה בביאנלה של ונציה (1948). השפעתו של הנרי מור ניכרת ביצירות נוספות: ידיות לדלתות בביצוע ארכימדה סגוזו שהוצגו בביאנלה של ונציה (1951); הקנקנים המכונים "הידיות המעופפות" (Anse Volante) שעיצב ג'יורג'יו פארו ל-AVEMׂ(1952); האגרטלים המחוררים שעיצב דינו מארטנס לאאוריליאנו וְטוזו; עבודותיהם של ארקולה בארוביה לבארוביה וטוזו ושל פולביו ביאנקוני לווניני (כלים אלה נודעו בשם כולל "אגרטלי מור", Vasi Moore).

חפץ פיסולי בסדרה פריטים מן הלגונה, 1959 לערך, בעיצוב לוצ'יאנו גאספארי, תוצרת סאלוויאטי ושות'

חפץ פיסולי בסדרה פריטים מן הלגונה, 1959 לערך, בעיצוב לוצ'יאנו גאספארי, תוצרת סאלוויאטי ושות'

בשנת 1954 הציג בביאנלה של ונציה אציו ריצטו (נ. 1917) סדרת עבודות זכוכית מופשטות למחצה. גישה זו אומצה על-ידי לוצ'יאנו גאספארי (נ. 1913), המנהל האמנותי של סאלוויאטי ושות', שאגרטל "פרח הלוטוס" (Lotto) שלו זיכה אותו במדליית זהב בביאנלה של ונציה ב-1964. בשנות השישים כללו עיצוביו האיכותיים של גאספארי סדרת עצמים מפוסלים בסגנון מודרני כגון "פרטים מהלגונה" (Elementi Lagunari), ואף קערות, בקבוקים ואגרטלים בעלי נוכחות מזכוכית מלאה בטכניקת סומרסו. גאספארי המשיך להחזיק במשרתו בסאלוויאטי ושות' עד לשלהי שנות השמונים, אך במקביל העסיקה החברה גם מעצבים חיצוניים רבים וטובים כמו היינץ אוסטרגארד, באטה וטאף סראסין וסימון מור.
האדריכל האוונגרדי ורב השפעה, טומאסו בוזי (1900-1981), ירש את מקומו של מרטינוצי כמנהל האמנותי של וניני לתקופה קצרה מאוד. בוזי כקודמו היה תומך נלהב של סגנון ה-Novecento. צורתם הגולמית של עיצוביו, העשויים לרוב מ"זכוכית-בועות" או מזכוכית אטומה, התאזנה באמצעות צורות מעוגלות וגוונים מאופקים אופנתיים.
בשנת 1932 החליף את בוזי קרלו סקארפה (1906-1978), אדריכל צעיר מוכשר ובעל קסם אישי רב, שעבד זמן-מה כמעצב עצמאי אצל וניני. השכלתו הרחבה ופתיחותו לרעיונות חדשים אִפשרו לו לטפח גישה רעננה לזכוכית ולהעניק לה מראה עכשווי. סקארפה פיתח סגנון קליל יותר, המסגיר השפעות מהמזרח הרחוק, במיוחד מסין. עם זאת, הוא שמר על עיצוב מקורי בזכות הבנתו המעמיקה את החומר, הערכתו את המסורת ופתיחותו. כל אלה חברו לשפה עיצובית יחידה במינה אשר קירבה את מוראנו להתפתחויות שהתחוללו באירופה בתחום.
סקארפה חונן בחוש יוצא דופן לצבע, דבר הבא לידי ביטוי בסדרותיו Tessuto (אריג) ו-Pennelate (מצוירים). נטייתו להתנסות בשיטות מסורתיות וחדשות משתקפת בכמה סדרות משנת 1936, כגון Sommersi (שקועים), Roman Murrhines (מורינות רומיות), Corrosi (חלודים) ו-Lattimo (חלביים). התמקדותו בגימור ובמרקם של החומר התבטאה בסדרות Incisi (חרוטים) ו-Battuti (רקועים). סקארפה נחשב, ובצדק, לאחד המעצבים המבריקים ביותר בתולדות תעשיית הזכוכית, ורבות מיצירותיו היו לקלאסיקה. לאחר מלחמת-העולם השנייה בחר סקארפה לפרוש מווניני, לנטוש את יצירתו בזכוכית ולהתמסר אך ורק לעיסוקו המקורי כאדריכל.
פאולו וניני לא הסתפק במימוש חזונו להקים מפעל לדוגמא לזכוכית אמנותית ולעודד מעצבים צעירים ליצור עבודות חדשניות. הוא עצמו היה מעורב אישית בתהליכי היצירה והיה אחראי לרבים מעיצובי מפעלו. וניני גילה עניין רב בסוגים שונים של טכניקות עיטור, מסורתיות כחדשות, בין השאר בטכניקה המסורתית, המוכרת כ" זכוכית-פסיפס", אשר מאז המאה ה-19 ידעה מדי פעם תחייה מחודשת. בשנת 1936 יצר וניני את הסדרה Roman Murrhines (מורינות רומיות), המהווה את אחד השיאים בתולדות תעשיית הזכוכית. זו הצטיינה בעיטורים ובצבעים מעודנים ובצורות נקיות, המודגשות לעתים קרובות בגימור עמום ואטום למחצה.
בניהולו של וניני פיתח המפעל וניני טיפוסים רבים של זכוכית דקורטיבית: מחורצת, רקועה, חלודה, "זכוכית-עיניים", מוברשת, "זכוכית תחרה" ועוד. מִגוון זה מעיד על יכולת לנצל טכניקות מסורתיות ולהגיע לתוצאות חדשניות ומפתיעות, עד עצם היום הזה.
פולביו ביאנקוני (1915-1996), גרפיקאי, מאייר וקריקטוריסט, התוודע לזכוכית במקרה ב-1947, כשנשכר לעצב בקבוקי בושם לג'ובאני ויסקונטי די מודרונה. לשם כך, נסע למוראנו וביקר בכבשני הזכוכית שם פגש את פאולו וניני, שעמד מיד על יכולותיו המופלגות של האמן הצעיר והציע לו להתמנות למנהל האמנותי של מפעלו. ביאנקוני, אמן רבגוני ופורה במיוחד, קנה לעצמו שם כאחד המאורות הגדולים של תעשיית הזכוכית במוראנו במחצית השנייה של המאה העשרים. הוא הותיר אחריו עיצובים בעלי מעוף, חדשניים ובלתי-נשכחים. ביאנקוני התעניין יותר ביכולות הביטוי הטמונות בזכוכית ופחות בשלמות צורנית. עיצוביו משנות החמישים והשישים חושפים רוח חופשית יותר, קלילות כשל מתווה, ואת הרפתקנותו. עבודות כמו דמויות מן הקומדיה דה ל'ארטה, נגנים, אובליסקים, צדפות, פמוטים ועוד מגלות חוש הומור נדיר ומצביעות על מקורו המקצועי של ביאנקוני כשרטט.

פכית בסדרה חבלים מוזהבים, 1950, בעיצוב ארקולה בארוביה, תוצרת בארוביה וטוזו

פכית בסדרה חבלים מוזהבים, 1950, בעיצוב ארקולה בארוביה, תוצרת בארוביה וטוזו. אוסף רינאלדי

הגישה הפתוחה של וניני התחזקה לאחר מותו של המייסד פאולו וניני (1959), תחת שרביטו של חתנו, האדריכל לודוביקו דיאז דה סנטילאנה (1931-1989), שהיה מעורב בתנועות אוונגרדיות של עיצוב ואדריכלות ובזכות אנינות טעמו הצליח להבטיח את מעמדו של וניני כיצרן מוביל בתחום הזכוכית האמנותית. וניני בראשותו שיתף פעולה עם מעצבים רבים מרקע שונה, בהם טאפיו וירקאלה, טימו סארפנאבה, תומס סטרנס, דייל צ'יהולי, טוטס זינסקי, אטורה סוטסאס, אלסנדרו מאנדיני, גאה אאולנטי ואחרים. בנו של קרלו סקארפה, האדריכל טוביה סקארפה (נ. 1935), עבד פרק זמן קצר בשירות המפעל ובשנת 1959 פיתח את הסדרה Occhi (עיניים), המיוצרת עד עצם היום הזה. בסוף שנות השישים עיצב האמן והמעצב הפיני הנודע טאפיו וירקאלה (1915-1985) לוניני סדרות כלים המנצלות טכניקות ונציאניות מסורתיות והיה לאמן היחיד במפעל זה שזכה שחתימתו תתנוסס על עיצוביו: "venini italia tw".
עיצובים חדשניים מיוחדים במינם נוצרו בבארוביה את טוזו שנוסד ב-1935 על-ידי ארקולה בארוביה ארקולה בארוביה היה במקור שותף ב''וטראריה ארטיסטיקה בארוביה'', ובשנת 1935 נפרד ממנו כדי להקים חברה חדשה בשם ''פארו טוזו'', שנודעה מאוחר יותר בשם ''בארוביה וטוזו''. (1889-1974). בשנות השלושים ניסה בארוביה את כוחו בזכוכית מלאה וכבדה ויצר סדרות של חפצים בזכוכית חסרת-צבע תוך שימוש באפקטים שונים כגון הדבקות, איריזציה (ססגוניות), החדרת רכיבים מתכתיים ובועות אוויר. הוא אף פיתח מרקמים חדשים ומעניינים – "זכוכית קדומה", "זכוכית פראית", "זכוכית שקופה", "אבן יקרה", "אביב", "אגל טל", "חבלים מוזהבים". בשנת 1938 הושקה סדרת הכלים Rostrati (דמויי מקור), שאופיינה בבליטות ארוכות ומחודדות שנועדו לשבור את קרני האור בעוצמת יתר. כעבור שנה נוצרה הסדרה A Mugnoni (בליטות). מיד לאחר המלחמה, חל שינוי בתפיסתו האמנותית של בארוביה, שהחל מתרחק מעיצובים מאסיביים ומתמקד בעיטור פני השטח. בעבודותיו משנות החמישים המאוחרות הצורה הופכת פשוטה הרבה יותר, אך מנוצלת להצגת אפקטים צבעוניים ודגמים מורכבים ומתוחכמים בטכניקת ה"פסיפס".

הגישה הציורית

העתק מודרני של אגרטל בסדרה מזרח,1987, תוצרת סטודיו 86, עוצב בשנת 1952 על-ידי דינו מארטנס לאורליאנו טוזו

העתק מודרני של אגרטל בסדרה מזרח,1987, תוצרת סטודיו 86, עוצב בשנת 1952 על-ידי דינו מארטנס לאורליאנו טוזו. אוסף רינאלדי

החל מאמצע המאה ה-20 מתחילות עבודות הזכוכית לשקף את רוח התקופה ולשאוב השראתן מאמנות הציור בת זמנן. סדרת האגרטלים Pezzati (טלאים) של פולביו ביאנקוני (1951) מגלה קרבה רבה לציוריו של פול קלי (1879-1940) משלהי שנות העשרים ותחילת השלושים. הצייר והמעצב דינו מארטנס (1894-1970) אף הרחיק לכת, כשהשתמש באגרטל זכוכית כבמדיום ציורי. הוא יצר אפקטים צבעוניים מקוריים על צורות לא-סימטריות נועזות ומורכבות בשילוב עם זכוכית כתושה בצבעים שונים, מוטות זכוכית דקיקים דמויי רקמה ומורינות (פרוסות). בשנים 1946-1969 עיצב מארטנס לאאורליאנו טוזו את סדרת האגרטלים Oriente (מזרח), הבולטת בצבעוניות עשירה ובצורות לא-סימטריות נועזות, תוך הסתייעות בטכניקות ונציאניות מסורתיות ומורכבות.
ניתן לאתר גישה ציורית דומה במספר רב של עבודות זכוכית מאותה תקופה ועד היום כגון לאורה דה סנטילאנה, לואיג'י בנזוני ו-סילביו ויליאטורו. עבודות מסוימות נושאות במופגן כתמי צבע ומשיכות מכחול חופשיות, כהד לציור בן-זמנן. באחרות נשיפתו של מנפח הזכוכית מסייעת למתוח את "יריעת הזכוכית" ולכוון את התפשטות הצבעים (משקופים או שקופים למחצה בעבודות דקות דופן ועד לצבעים אטומים בכלים עבי דופן. הצבעים נשלטים על-ידי המבצעים לא באמצעות מכחולים, אלא בעזרת כמות האוויר הננשפת לתוך בועת הזכוכית החמה; ככל שכמות זו גדלה, הדפנות נעשות דקות יותר).
סוג אחר של עבודות הן אלה שבהן עצמים זעירים שונים צפים בתוך החומר השקוף. אפקט ה"ציפה" פותח לראשונה בידי אלפרדו בארביני שהחדיר פריטי זכוכית בהשראת עולם המים ללבני זכוכית מלאה בסדרתו Aquaria (אקווריום). הרעיון אומץ בידי אמני זכוכית, מקומיים וזרים, אשר קיבעו בצורה דומה עצמים שונים בגושי זכוכית חסרת צבע בעודה נוזלית – החל מריקרדו ליקאטה, ואנג'לו רינאלדי ועד לאמן הזכוכית השוודי הנודע, ברטיל ואליין.

קערה בסדרה טלאים, 1956, בעיצוב ארקולה בארוביה, תוצרת בארוביה וטוזו

קערה בסדרה טלאים, 1956, בעיצוב ארקולה בארוביה, תוצרת בארוביה וטוזו

המשבר הכלכלי, שפקד את העולם בשלהי שנות העשרים ובשנות השלושים, הוביל את התעשייה להתמקד בעיקר במוצרי זכוכית פשוטים וזולים ולספק תשובה לביקוש הגואה בעולם כולו לעיצובים ברוח הפונקציונליזם, המבוססים על צורות גיאומטריות עם התייחסות שונה למסה, למשקל וליציבות. בהקשר זה ניתן לראות בעיצוביו של מעצב הזכוכית האיטלקי פלאביו פולי (1900-1984) לסגוזו וטרי ד'ארטה מראשית שנות הארבעים נקודת מפנה בתולדות הזכוכית האיטלקית שלאחר המלחמה. הכלים החדגוניים של פולי איחדו בתוכם את עקרונות הנפח והמשקל של ה-Novecento, עם הטוהר צורני המאפיין את העיצוב הסקנדינבי שאליו נחשף בזכות תערוכות העיצוב הבינלאומיות של ראשית שנות החמישים במילאנו ובוונציה. עבודותיו הבשלות משנות החמישים מתאפיינות בצורות נקיות ומסוגננות, בקווים זורמים ובצבעים קרים ברוח הארצות הצפוניות.
סגנון ה-Novecento התפשט ברחבי אירופה ועודד שפע רעיונות חדשים וגישות רעננות. בעוד שעבודות רבות התאפיינו בגימור מושלם ובדגש על זכות ושקיפותו של החומר, אחרות היו נועזות יותר. הנטייה הוונציאנית לחופש הצורה והצבע השופע התבטאה בדרכים שונות: כלים עבי דפנות שבהן נלכדו בועות אוויר ורכיבים מתכתיים, עבודות מאסיביות בטכניקת הסומרסו, צורות מובנות היטב הנשלטות על-ידי קווים נוקשים ועבודות ברוח העיצוב האורגני.
יחד עם זאת, לא נס לֵחו של הסגנון ההיסטוריציסטי, ורבים מטובי המעצבים של מוראנו המשיכו למצוא בטכניקות המסורתיות מקור השראה בלתי נדלה, אשר לעתים קרובות הובילו אותם לכיוונים בלתי-צפויים. זאת ניתן לראות בסדרות מורינות של פאולו וניני משנות הארבעים ושל ארקולה בארוביה משנות החמישים. אמנים אלה בתורם שימשו השראה לכישרונות חדשים רבים שתרמו רעיונות רעננים ומקוריים כאלסנדרו דה סנטילאנה ולאורה דה סנטילאנה, ג'יימס קרפנטר, יואיכי אוהירה, קלאוס מוך, ריצ'ארד מרקיס ואמנים רבים אחרים ברחבי עולם.

זכוכית מוראנו והעיצוב התעשייתי

אגרטל בסדרה סרטים, 1960 לערך, בעיצוב לוצ'יאנו גאספארי, תוצרת סאלוויאטי ושות'

אגרטל בסדרה סרטים, 1960 לערך, בעיצוב לוצ'יאנו גאספארי, תוצרת סאלוויאטי ושות'

לאחר הקיפאון העמוק, שבו הייתה שרויה תעשיית הזכוכית הבינלאומית בעקבות מלחמת-העולם השנייה, חלה התעוררות גדולה. עתה נפתחו אופקים חדשים בפני המעצבים. ההכרה בזכוכית כבצורת אמנות תקפה והכללת יצירות זכוכית בתערוכות אמנות בינלאומיות (כגון הביאנלה של ונציה והטריאנלה של מילאנו) הביאו עמן אינספור אפקטים עיטוריים, שיפורים וחידושים טכניים. שגשוג זה הורגש במיוחד בשנות החמישים והשישים באיטליה וציין שיא בתעשיית הזכוכית הוונציאנית. כלכלתה של איטליה התחזקה וכך גם הדרישה למוצרי איכות מעוצבים. תנועת Bel Design (עיצוב יפה) שאפה לעצב חפצים נאים אך שימושיים, ומגמה זו זיכתה את המעצבים ביתרון על פני המיומנות והווירטואוזיות של האומנים המבצעים. ואכן, פרשני התנועה יצרו כמה מהעיצובים הבלתי-נשכחים של הזמן המודרני. דור חדש של מעצבים, אשר שיתפו פעולה עם מפעלים ותיקים דוגמת וניני ובארוביה וטוזו ועם מפעלים חדשים דוגמת אלפרדו בארביני, סגוזו וטרי ד'ארטה, פונטנה ארטה, ויסטוזי וקרלו מורטי, הצליחו לשרש את היחס הדו-ערכי של תעשיית הזכוכית של מוראנו למודרניות. המעצבים החדשים ביטאו גישה רעננה הן לעיצוב והן לשיטות העיטור. הזכוכית האיטלקית שלאחר המלחמה התאפיינה בצבעים עזים, בצורות ראוותניות ובטכניקות וירטואוזיות מסורתיות, שמהן התעלם במפגין הסגנון המודרניסטי.
באירופה של שנות החמישים נמשך הדיון בסוגיית עיצוב הזכוכית: הסגנון הפונקציונליסטי בעל הקווים הגיאומטריים מול העיצוב האורגני והעיטורים הנטורליסטיים; הסגנון המופשט מול הסגנון הניאו-קלאסי הפורמליסטי. בשלהי שנות החמישים ובמהלך שנות השישים דומה היה כי תעשיית הזכוכית של מוראנו התיישרה עם הסגנון הפונקציונליסטי, גם כאשר מטרה זו הושגה על חשבון הערך האסתטי. כתגובה לכך ובניגוד לתפיסתו של העיצוב התעשייתי האנונימי של פריטים בייצור המוני, צמחה תנועת Nuovo Design (העיצוב החדש), שביקשה להחזיר עטרה ליושנה ולהדגיש את הערך האסתטי והביטוי האישי של המעצב.
בשלהי שנות השישים קמה קבוצת מעצבים צעירים שכונתה "קבוצת אלכימיה" (Alchimia Group) וביקשה לערער על התפישות האסתטיות של Bel Design ועל ה"טעם הטוב והמאוזן" של העיצוב הפונקציונליסטי. אלו הצטרפו למגמה האנטי-עיצובית וקידמו את "העיצוב הקיצוני" (Radical Design) שיצר מוצרים שתכליתם השימושית מעורפלת. גם תנועה זו שקעה כעבור זמן קצר, בשנות השבעים. השליטה האיטלקית בתחום העיצוב נחלשה עד שנות השמונים, עם הופעתה של קבוצת מעצבים אוואנגרדים, "קבוצת ממפיס" (Memphis Group), בהנהגתו של המעצב הנודע אטורה סוטסאס אטורה סוטסאס יזם כינוס של מעצבים בולטים ב-11 בדצמבר 1980, שבו הוחלט להקים אגודה שיתופית בשם ''ממפיס'' (שנקראה כך בהשפעת שורה משיר של בוב דילן, ששודר באקראי באותו ערב ''Stuck inside of Mobile with the Memphis Blues again''). (נ. 1917, אוסטריה). העיצובים הפוסט-מודרניסטיים של חברי הקבוצה כללו כלים רב-תכליתיים בעלי צורות מהפכניות (שילוב צורות גיאומטריות עם פרטים גליים ומעוגלים), צבעים בוהקים ועשויים חומרים בלתי שגרתיים. עיצוביהם המתגרים וההיתוליים, המיוצרים באיכות הגבוהה ביותר ומיועדים בעיקר לקהל אספנים נלהב, הצליחו להחזיר את איטליה לשורה הראשונה בתחום העיצוב.

סיר בישול, 1984, השקה מחודשת ב-1987, בעיצוב אלסנדרו דה סנטילאנה, תוצרת וניני

סיר בישול, 1984, השקה מחודשת ב-1987, בעיצוב אלסנדרו דה סנטילאנה, תוצרת וניני. אוסף רינאלדי

בשנות השמונים והתשעים עוצבו צורות מתוחכמות עוד יותר, בעלות עיטור מעודן ומאוזן, בטכניקות מסורתיות שנזנחו בשנות השבעים, עם זאת אי-אפשר להצביע על סגנון אחד שליט; לצדם של כלים שימושיים המיועדים לקהל הרחב ניתן למצוא סדרות ממוספרות לאספנים.
מפעל הזכוכית של קרלו מורטי (נוסד ב-1958) מהווה דוגמה להתפתחות העיצוב במוראנו במרוצת ארבעים השנים האחרונות. בשנות השישים והשבעים התאפיינה תוצרת המפעל בצבעים חיים ובגימור חלק כמשי בהתאם לטעם השולט. בשנות השבעים השתבחה תוצרתו בכלי השולחן הנאים שלו בזכוכית קריסטל (שלעתים קרובות היו מודגשים בצבעים עמומים) ובמנורות ברוח הפונקציונליזם. בעשור שלאחר מכן יוצרו גם מערכות כלי שתייה יוצאות דופן, ובשנות התשעים הורחב טווח המוצרים והקיף אגרטלים, קערות, בקבוקים, צלחות ומשקולות נייר. החידוש בתוצרת המפעל היה העושר הצבעוני חסר התקדים, כפי שניתן לראות בסדרות "גביעים לאספנים" וב"בקבוקים לאספנים" (1994). למרות שסדרות אלו נועדו לשימוש, עלה בידי קרלו מורטי לקחת חפץ יומיומי ככוס שתייה ולהפוך אותו לחפץ "חדש", הנושא את חותמו האישי של מעצבו. עם סדרות אלה ניצחה הגישה העיצובית החדשה אשר ניפצה את המוסכמה העיקרית של "הצורה בשירות השימוש", שבה בכל תהליך הייצור, החל מהמתווה הראשונית ועד המוצר המוגמר, נותר המעצב עלום-שם.
ערכם של חפצים המיועדים לשמש בבית מושפע כיום מיכולתו להעביר לצופה מסר מסוים ביחס לצורה מעבר לתפקידו המיידי. בכך הם מקרבים אותנו לערכים שעד כה היו שמורים ליצירות אמנות. ההגדרה של "עיצוב" אינה מתייחסת בהכרח למושג "תעשייתי" כלדבר מובן מאליו. הפקעת הכלים מתכליתם השימושית והפיכתם לחפצים בעלי ערך אמנותי משכה אמנים רבים שעסקו ביצירת ה"כלי/חפץ הפיסולי". אותם קערות ואגרטלים תחת ידיהם של אותם אמנים הופכים פריטים פיסוליים בעלי אמירה אמנותית כגון יואיכי אוהירה, ג'יורג'יו ויניה, האדריכל והמעצב דוד פלטרר (נ. 1939, חיפה), עמנואל באבלד, מוניקה גוגיסברג ופיליפ באלדווין.

האגרטל זרמים כחולים בסדרה לגונה, 2005, בעיצוב יואיכי אוהירה, בביצוע ליביו סרנה

האגרטל זרמים כחולים בסדרה לגונה, 2005, בעיצוב יואיכי אוהירה, בביצוע ליביו סרנה. באדיבות גלריה ברי פרידמן ניו-יורק

איטליה ממשיכה לתרום רבות לתחום העיצוב בזירות בינלאומיות שונות. מפעלי זכוכית מובילים ובתי מלאכה מסורתיים משתפים פעולה עם אדריכלים, מעצבים ואמנים מרקע שונה, וביחד נוצרות עבודות המאחדות אוונגרד עם מסורת אומנותית מושרשת. מאז ומעולם הבינו מפעלי הזכוכית האיטלקיים והוקירו את חזונם של המעצבים ומעולם לא נכנעו לתכתיבים אופנתיים. בניגוד למה שהתרחש במדינות אחרות, הם שמרו על איכויות גבוהות ושאפו להוסיף ולקדם את עיצוב המוצר. הציבור האיטלקי, הידוע בנאמנותו לעקרונות האסתטיקה, קיבל בחום מוצרים אלה ובכך הפך את ארצו לאחד ממוקדי העיצוב החשובים בעולם.
משקל נגד להתפתחויות אלה נמצא ביוזמתו המעניינת ומרחיקת-הראות של אג'ידיו קוסטנטיני (נ. 1912, ברינדיזי). ב-1953 יסד קוסטנטיני את La Fucina degli Angeli (סדנת המלאכים) במטרה למשוך אמנים מתחומים שונים לכבשני הזכוכית של מוראנו ולגלות בפניהם את האפשרויות הגלומות במדיום זה. הוא הזמין כמה מגדולי האמנים של תקופתנו לשתף עמו פעולה, בהם ז'אן ארפ, ז'ורז' בראק, אלכסנדר קלדר, מרק שאגאל, אנטון קלאבה, ז'אן קוקטו, ג'יימס קואנייר, ריימון דופין, מקס ארנסט, אוסקר קוקושקה, לה-קורבזייה, לוצ'יו פונטנה, פרננד לז'ה, הנרי מור, פאבלו פיקאסו, ראובן רובין, רוברט שרר, מרק טובי, אנדרה ורדה ורבים אחרים. בזמנה עוררה יוזמה זו מחלוקת, אך תופעה זו של כינון יחסי הגומלין בין אמנים אלה לבין רבי-האומנים המקומיים, אשר תרגמו את רעיונותיהם לשפת הזכוכית, עתידה הייתה להתפשט ולהתקבל בברכה ברחבי העולם.

זכוכית מוראנו – מדיום למסרים חדשים

ארוחה דמיונית ,2003, לוצ'יו בובאקו

ארוחה דמיונית, 2003, לוצ'יו בובאקו. אוסף האמן

בארבעים השנה האחרונות התחולל תהליך התבגרותו של דור אמנים ברוכי כישרון, אשר באו מתחומי אמנות שונים ויצרו עבודות יוצאות דופן בחדשנותן בזכוכית – מדיום שבאופן מסורתי שימש אך ורק את תחום האמנות השימושית והדקורטיבית.
הזכוכית הינה חומר מפתיע ורב-פנים. צמיגותה ושקיפותה, נוכחותה הבלתי מתערבת בחלל, צבעוניותה הרכה או העזה, תכונותיה האופטיות, גורם ההפתעה בתהליך עיבודה והאלתור שחומר זה מאפשר – כל אלה הופכים אותה לאמצעי ביטוי מיוחד במינו. החומר, המתאים עצמו לשימושים רבים ולסביבות שונות, מעניק לאמן עולם שלם של דימויים החל ממופשט ונטורליסטי (מחקר הצורות שבטבע) דרך הבעה ריאליסטית ואקספרסיוניסטית, ועד לתיאור הנפש האנושית.
האמנים המתארחים בתערוכה מגיעים מרקע שונה אך דרכם אחת היא: לחקור את עושר האפשרויות הגלומות בזכוכית בעזרת רבי-האומנים והמומחים של מוראנו, שלהם כישורים נדירים להגשים את הרעיון האמנותי באמצעות גישות וטכניקות מגוונות. בעוד שאמנים רבים שואפים להגיע לניצול מרבי של תכונות החומר הטבעיות ולבחון את גבולותיו – מעבודות זעירות ועד לממדים מונומנטליים, אמנים אחרים מנסים להתריס כנגד יופיה הטבעי של הזכוכית, תוך הצנעת סגולותיה בהקנותם לה תכונות ששאלו מחומרים שונים.
גישה אחרונה זו מודגמת להפליא ביצירותיו של יואיכי אוהירה. אמן זה מצליח להקנות לזכוכית תכונות המזוהות עם חומרים אחרים, כמו שנהב, ירקן, בהט, טורקיז, אבן תכלת, אלמוג, קוורץ צבעוני. בעבודות אחרות האמן מצליח להעניק לזכוכית מרקם של עץ Legno, במבוק, פסיפס או אבני חן. מקורו של עקרון ה"התחזות" ביפן, שלה מסורת ארוכת שנים בהעתקת תכונות אופייניות מחומר אחד לחומר אחר. אין מדובר בהתחכמות המיועדת להרשים אלא במעין תרגיל של יצירת מתח בין רושם למציאות, תוך הטעמת הדו-משמעות הקיימת בדברים הסובבים אותנו ותהייה לגבי השגרתי והמובן מאליו.
אמנים אחרים, המבקשים להתעמק בעולמנו הפנימי, במיתוסים ובנראטיבים משתמשים בסגנונות אקספרסיביים יותר, כיציקת פסלים פיגורטיביים, ציור על זכוכית ומֶחברים של עצמים ודימויים שונים (בין אלה ניתן למנות את לוצ'יו בובאקו, קן ואנמכלן ומריה גרציה רוזין). לבסוף, הזכוכית נעשתה מקובלת במידה הולכת וגוברת אצל אמני מולטימדיה, המשלבים אותה עם חומרים אחרים כמו טקסטיל (כריסטיאנו ביאנקין), עץ, מתכת ואבן (ליביו סגוזו), חומרים סינתטיים, חומרים ממוחזרים וחומרים מן-המוכן (פדריקה מרנגוני).
נראה, כי הזכוכית נעשתה מקובלת במידה הולכת וגוברת בקרב אמני חומרים מעורבים (mixed media), המשלבים אותה עם חומרים אחרים כמו טקסטיל (כריסטיאנו ביאנקין), עץ, מתכת ואבן (ליביו סגוזו), חומרים סינתטיים, חומרים ממוחזרים, חפצים מזדמנים (objets trouvés) וחפצים מן-המוכן (פדריקה מרנגוני). החיבור בין זכוכית לחומרים אחרים מאפשר לאותם אמנים לצמצם את השפעתו השתלטנית של החומר הזה. הרעיון המרכזי המנחה רבים מבין האמנים העובדים בחומרים שונים הוא הניסיון ליצור הרמוניה גם בין חומרים המנוגדים זה לזה באופיים או לחילופין להבליט את כוחם המיוחד.


מתוך קטלוג התערוכה "איי הזכוכית" בהוצאת מוזיאון ארץ-ישראל, תל-אביב. התערוכה תנעל בתאריך 20.6.2006.

תגובות

נושא התגובהשםתאריך ושעה
2.כתבה מצויינת ומאד אינפורמטיביתיריב אגוזי11/06/2008 15:21

כתבה נפלאה, מאד מעניין אותי כסוחר עתיקות מזכוכית
יריב אגוזי
גלריה אגוזי ת"א
www.egozigallery.com

[הוסף תגובה]

1.כתבה מקיפה ומרתקת.סבי שיילן08/05/2007 07:47

כל הכבוד להיקף המרשים של ידע ואינפורמציה המובאים בכתבה.

[הוסף תגובה]