שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
מוסאיוף קונה הכל

סוחר היודאיקה מספר אחת בעולם, שלמה מוסאיוף, פתח פה בבית המשפט המחוזי בירושלים: הוא מוכן לשלם הון עתק תמורת זיוף מוצלח, הוא מודה למעשה בהברחה סיטונית של ממצאים ארכיאולוגיים ללונדון, והוא חבר טוב של האיש שאמור להילחם בהברחות. מעניין כיצד תשפיע העדות הזאת על גורל הנאשמים בזיוף כתובת יהואש.

חגי סגל

שלמה מוסאיוף

שלמה מוסאיוף.  אם החרס נדבק ללשון, זה עתיק

שלושה ימים תמימים וחצי ניצב שלמה מוסאיוף על דוכן העדים. יותר נכון, ישב על דוכן העדים. הוא כבר לא ילד, זה עתה מלאו לו 82 סתווים, ולכן השופט פרקש הרשה לו לשבת. קשה לדעת מה חשב כבודו על מידת האמינות של העדות, אך אין ספק שהתענג על שמיעתה. אספן העתיקות הזקן, סוחר היודאיקה מספר אחת בתבל, ריתק ושעשע את הנוכחים באולם. הוא העניק להם שיעור מאלף בארכיאולוגיה לא קונבנציונלית וגם גולל סיפור אוטוביוגרפי מרהיב אוזן. לא פחות מעשרה פרקליטים מלומדים הקשיבו בדריכות לכל מילה בעדותו, עדות שעשויה להיות בעלת השפעה רבה על עתיד הארכיאולוגיה בישראל, וכמובן על עתידם הפרטי של חמישה נאשמים.

ב-40 השנים האחרונות חי מוסאיוף בלונדון. עשיר מופלג. הוא בא ארצה במיוחד כדי להעיד מטעם התביעה במשפטו של סוחר העתיקות עודד גולן, המואשם עם עוד ארבעה אנשים בזיוף כתובת יהואש ו'ממצאים' ארכיאולוגיים מרעישים נוספים. בין השאר מדובר ברימון השנהב המפורסם שהוצג במשך שנים במוזיאון ישראל על תקן ממצא נדיר מבית המקדש הראשון, עד שהתברר כי הכתובת העתיקה שחקוקה בו היא מוצר מודרני. המשפט טרם נפתח רשמית, אך מפאת גילו המתקדם של מוסאיוף הזדרזה התביעה להעלותו על דוכן העדים עוד לפני קריאת כתב האישום, כי מי יודע מה יילד יום. "זה עד המפתח שלהם", הסביר לי בלחישה אחד מפרקליטי ההגנה, "הכל יקום או ייפול עליו".

מוסאיוף דווקא עשה רושם צעיר מאוד. האיש צלול להפליא, פיקח, ערמומי, מתנסח היטב ובעל יכולות קומיות מרשימות. לפי טענת התביעה, הוא היה הקורבן העיקרי של קנוניית הזיופים. הנאשמים פיתו אותו לרכוש במאות אלפי דולרים כתובות חרס עבריות מתקופת המלכים כביכול, חותם זהב מפוברק של המלך מנשה, ועוד כהנה וכהנה ממצאים שכל מוזיאון ישמח להניח עליהם יד, ובלבד שיהיו פריט היסטורי מקורי. כתובת יהואש עצמה לא הוצעה למוסאיוף, ואף לא ארון האבן של אחי ישו הנוצרי, אך לעדותו יש השלכה מכרעת גם על סעיף האישום הנכבד העוסק בזיופים האלה. לפני שנתיים התעוררה התרגשות לא קטנה כשנודע על גילוי שני הממצאים, אך היא התחלפה אחר כך באכזבה רבתי, כשארכיאולוגים ושאר מומחים קבעו שהם מזויפים.

"במהלך עשרים השנים האחרונות", נאמר בכתב האישום, "נמכרו או הוצעו למכירה בישראל ובעולם פריטי ארכיאולוגיה רבים שנחזו לעתיקות. 'עתיקות' אלה, אשר רבות מהן היו בעלות חשיבות מדעית, דתית, רגשית, פוליטית וכלכלית עצומה, יוצרו מלכתחילה למטרות הונאה. זיוף העתיקות, אשר חלקן פורסמו בהרחבה רבה בספרות המדעית, גרם, בנוסף לנזק הכספי, גם לעיוות חקר ההיסטוריה והארכיאולוגיה. שיטת הזיוף התאפיינה בכך שבמרבית המקרים נלקחו עתיקות מקוריות, ולהן הוספו כתובות או עיטורים, אשר הפכו אותן לבעלות ערך רב".

מספר קטן של מומחי אקדמיה טוען עד היום שכתובת יהואש אמיתית. מן הסתם גם הם יוזמנו לעלות על דוכן העדים בהמשך המשפט, מטעם הסנגוריה. שני הצדדים נערכים למלחמת עולם. "בכל מקרה, ייגרם נזק כבד לארכיאולוגיה בארץ", אמר לי בדאגה הארכיאולוג מאיר בן-דב, שבא במיוחד לשמוע את מוסאיוף מעיד.

פיצויים מסדאם

מוסאיוף הגיע לבית המשפט בליווי בתו הבכורה, דורית. לפני חמש שנים היא באה בברית נישואין אזרחיים עם נשיא איסלנד, אוליבר גרימסון. כאן, באולם בית המשפט בירושלים, התנהגה רעיית הנשיא כבת נאמנה ואוהבת. הגברת הראשונה של ריקיאוויק דאגה להשקות את אביה הישיש במים מינרליים או בדיאט-קולה, הגיפה את הווילונות באולם כשקרני שמש פולשניות איימו לסנוור אותו, הזמינה לו מרק קובה במזנון בהפסקת צהריים, ואף נחלצה לשפץ בקול את אחת מתשובותיו בחקירה הנגדית, חרף מחאת הסנגוריה. לאורך רוב שעות העדות היה נסוך על פניה חיוך של התפעמות, אפילו כשאביה השובב הסתבך בחקירה הנגדית או התבדח על חשבונה. "היא דיסלקטית", הוא הצביע עליה פתאום לעיני השופט, "אבל זה לא הפריע לה לכתוב בעיתונים". גברת מוסאיוף-גרימסון חייכה בתגובה מאוזן לאוזן.

גם מוסאיוף האב הוא דיסלקט. דיסלקט גאה. "אני לא קורא ולא כותב", הדגיש בפתח עדותו המרתונית, והמשיך לדבוק בגרסה הזאת גם כאשר הסנגורים הצליחו לעורר חשד שהוא קורא היטב כתב עברי עתיק, ואף נוהג להשתעשע בו בתכתובת פתקים עם מכרים מלומדים. על כל פנים, הדיסלקציה לא מנעה ממנו לצבור הון עצום במרוצת חייו. בעצם הימים הללו משקיע מוסאיוף 30 מיליון דולר בהקמת מלון וקזינו בצפון קפריסין. הוא יהלומן בכיר, הוא תכשיטן צמרת, הוא גובה עמלות שמנות תמורת שירותי פישור בזירה העסקית, והוא כאמור לעיל גם אספן עתיקות בלתי נלאה. פעם רכש את כל עזבונו של המלך אדוארד השמיני, שנאלץ לוותר על כיסאו לאחר שהתחתן עם גרושה. "השארתי לי את החותמת של המלכה ויקטוריה, ואת כל השאר מכרתי עוד באותו יום", סיפר בבית המשפט, אך הבהיר שעתיקות מאדמת הארץ לא ימכור לעולם, בשום מחיר. "אפילו זיוף אני לא מוכר. אני לא צריך כסף".

שלמה מוסאיוף נולד בשנת 1923, נצר לשושלת אגדית. אביו היה רחביה מוסאיוף, מיליונר ירא שמיים שהביא לעולם תריסר צאצאים. שניים מהם נפלו במערכות ישראל: דניאל נהרג בקרב על גבעת הרדאר במלחמת העצמאות; מלכה נרצחה ב-1955 בפיגוע מחריד ליד מירון. במלחמת השחרור התגייסה מלכה לשירות צבאי על פי היתר מיוחד של הרב עוזיאל, וכעבור זמן מה נישאה ל'שמוצניק' חילוני, אלעזר גרנות, לימים חבר כנסת מטעם מפ"ם. לאחר נישואיהם עברה להתגורר בקיבוצו של גרנות בצפון וילדה לו שני ילדים. חיים גורי ואוריאל אופק כתבו שירים לזכרה.

האחות הצעירה, תרזה, סיפרה פעם בראיון עיתונאי שבבית משפחת מוסאיוף הונהגה מדיניות חינוכית קשוחה. אביה הכה אותה פעם מפני שלא בירכה על כוס מים. גם שלמה הוכה. כשהיה בן 12 השליך אותו אביו מהבית. הוא הסתובב ברחובות, ישן בלילות באוטובוסים חונים או בגנים ציבוריים, עד שאשה אמידה אחת חמלה עליו והכניסה אותו למוסד לנערים בטול-כרם, שם למד את הקוראן על בוריו. כבר אז החל לאסוף עתיקות. לפעמים היה חומד לצון ומפזר ממצאים עתיקים באתרי חפירות כדי לבחון אם הארכיאולוגים חשים בתעלול. במלחמת השחרור נפל בשבי הירדני. כשהשתחרר התחתן, התפייס עם אביו, והתחיל לשלוח יד בעסקים. אחרי שהתעשר והפך את האספנות לעיסוקו המרכזי עבר להתגורר בלונדון. סוחרים מכל קצווי תבל מתדפקים שם על דלתו כדי להציע לו מרכולת עתיקה. פעם עשה עסקים גם עם בניו של סדאם חוסיין, אך נאלץ לוותר על הסחורה לאחר שבית משפט בלונדון קבע כי משפחת השלטון העיראקית מכרה לו רכוש שדוד. "פיצו אותי ואפילו שילמו לי הוצאות משפט", הוא הרגיע בשבוע שעבר את בית המשפט בירושלים.

אורווה במקום ספרייה

למוסאיוף יש גם בית בהרצליה, והוא מעורה מאוד בחיים הגועשים של הקהילה הארכיאולוגית בארץ ובעולם. מעת לעת הוא מסייע במימון חפירות ארכיאולוגיות, ועל אף שאין לו השכלה אקדמית הוא אנציקלופדיה די עבה לענייני עתיקות המזרח התיכון וקהילת החופרים. "האם אפשר להגדיר אותך כמומחה?" פנה אליו עורך הדין חגי סיטון בתחילת החקירה הנגדית. מוסאיוף משך בכתפיים: "בעיני המדענים אני טיפש, בעיני מתחילים אני ידען".
סיטון: "אל תצטנע".
מוסאיוף: "כל הזמן אני לומד. בלי סוף. אתמול הייתי יותר מומחה מאשר שלשום, היום אני יותר מומחה מאשר אתמול".

קודם לכן, בחקירה הראשית, ביקש התובע לדעת איזה יצר מניע אותו לרכוש עתיקות, והעד השיב חד וחלק: "היצר להוכיח שהיתה ממלכת ישראל, שהיה דוד המלך, שהיתה יציאת מצרים, כל מה שמסופר בתנ"ך. זה מצריך המון זמן, המון כסף, אבל זה המניע שלי להשקיע ברכישת עתיקות. אני עוסק בכך בלי כל התחשבות בערך הכספי. רק קונה, לא מוכר. יש לי חבר שקנה פעם תמונה מודרנית ב-23 מיליון דולר. בבוקר הוא אומר לי: שלמה, בוא תראה מה קניתי. אני בא אליו הביתה, רואה את התמונה, והוא אומר לי שבשנה הבאה הוא מוכר אותה במחיר כפול. אני, לעומת זאת, לא מוכר בחיים. אני אוהב את עם ישראל. אוהב תנ"ך".

מוסאיוף אינו חובש כיפה. בתו נשואה בברכתו לגוי גמור. אבל הוא אכן קנאי גדול לכבודו של התנ"ך. עדותו היתה שזורה בעקיצות לארכיאולוגים שמפקפקים באמיתותו ההיסטורית של ספר הספרים. הוא כועס, למשל, על פרופסור ישראל פינקלשטיין מאוניברסיטת תל-אביב, מנהיג חבורת הארכיאולוגים הטוענת שהתנ"ך הוא יותר רב-מכר מוצלח מאשר תעודה היסטורית. "אני מכיר את פינקלשטיין טוב", נאנח מוסאיוף בבית המשפט, "מימנתי לו חפירות בהרבה כסף. יום אחד הוא מספר לי שמצא את הספרייה של שלמה המלך, ומבקש ממני 300 אלף דולר למימון החפירה. שמתי 300 אלף דולר בכיס של החולצה, ונסעתי איתו למגידו. רציתי לראות במו עיניי איפה הספרייה. הגענו לשטח ואז הוא מצביע על איזה מקום ואומר שפה היתה הספרייה של שלמה, אבל לידה היתה גם האורווה המלכותית, ובגלל השתן של הסוסים כל הספרים הושמדו".

צחוק באולם. מוסאיוף ממשיך: "טוב, אני שומע אותו, הולך לנוח קצת באוטו, פותח רדיו, פינקלשטיין מדבר שם. אומר: 'לא היה שלמה המלך'".

פינקלשטיין, בתגובה, יאמר לי אחר-כך שהסיפור הזה לא מדויק, בלשון המעטה. מוסאיוף אמנם תרם 50 אלף דולאר לחפירות במגידו, אבל פינקלשטיין לא טען אף פעם באוזניו שמצא את הספריה של שלמה, ומאידך גם אינו סבור ששלמה לא היה ולא נברא.

להיסטוריה אין מחיר

"מכחישי התנ"ך הם כמו מכחישי שואה", הזדעק מוסאיוף בבית-המשפט, "רובם שואבים את הידע המקראי שלהם מקונקורדנציות, לא מהמקור התנ"כי". על עצמו העיד שהוא יודע על-פה חלקים נרחבים מספר הספרים. אחד הסנגורים ניסה להעמיד את הטענה הזאת במבחן ושאל אותו איפה מוזכר בתנ"ך ייבוא תכשיטים מתרשיש. מוסאיוף לא היסס: "'כסף מרוקע מתרשיש יובא', ירמיהו כ"ז". השופט פרקש, אחד משגרירי דור הכיפות הסרוגות במערכת המשפט, לחש למתמחה שלו להביא מהר תנ"ך מהלשכה. כשהמתמחה חזרה עם הספר, התברר שהעד טעה קצת. הפסוק הנ"ל מופיע באמת בירמיהו, אבל בפרק י'. מילא. מוסאיוף לא מתרגש כשתופסים אותו באי דיוקים. אדרבה, ככל שעדותו התארכה התברר שהוא דווקא נהנה לשאוב את חוג מכריו לתוך עולם המושגים הפרטי שלו, ולהרגיל אותם לרעיון שהוא מעניק משמעות נזילה לעובדות מוצקות. לדוגמה: אחרי יום וחצי על דוכן העדים הוא סיפר פתאום שאשתו עורכת דין. "אשתך עורכת דין?" נדהם סיטון. פריט המידע הביוגרפי הזה לא עלה בקנה אחד עם ממצאי עבודת התחקיר העצומה שהכין על העד.

"כן, היא עורכת דין".
"אתה בטוח?"
"בטוח".
"משוכנע?"
"משוכנע".
"יש לה רשיון?"
"לא, אבל בשבילי היא עורכת דין".

ושוב כולם צחקו. מאוחר יותר יספר מוסאיוף שרעייתו מופקדת על הנפקת הצ'קים בתשלובת העתיקות שלו: "אשתי היא שר האוצר אצלנו. אני מחליט והיא משלמת. לא מתעניינת בארכיאולוגיה. רק מחכה שאסגור את העיניים כדי שתוכל למכור הכל במכירה פומבית".
השופט פרקש היה משועשע: "אני מבקש שההתבטאות הזאת לא תגיע לידיה". דורית חייכה מאוזן לאוזן. רק התובע לא חייך. ודאי היה מעדיף שעד התביעה המרכזי שלו יהיה יותר עקבי. "כמה שווים פריטים מתקופת התנ"ך?" הוא ביקש לדעת.
מוסאיוף: "אני לא מעריך את ההיסטוריה של עם ישראל בכסף. היצר לרכוש יותר גדול מערך הכסף".

אגב, לתובע קוראים דן בהט, אבל נא לא להתבלבל בינו לבין ארכיאולוג מפורסם העונה לאותו שם. צירוף מקרים בלבד. בהט המשפטן הוא צעיר גבה קומה וחמור סבר, שזקוק לעדות של מוסאיוף כדי להכניס סדר בכרונולוגיה המסובכת של הפרשה: מי מכר למי, מתי ובכמה. חוקר משטרתי נשלח אשתקד ללונדון כדי לגבות עדות מוקדמת מהאספן הזקן, ושב לארץ עם כמה מוצגים החשודים כמזויפים. מוסאיוף מסר לו עדות מפורטת, אך בחקירה הנגדית התברר שיש אצלו בלבול לא קטן בתאריכים. תחת מכבש השאלות של סוללת הסנגורים הוא נאלץ לבסוף להרים ידיים ולהודות: "הזמן לא נקלט אצלי, עובדות כן".
"תנסה להיזכר", התחנן עו"ד סיטון, "מדובר פה בדיני נפשות. הרי על סמך העדות שלך הגישו כתבי אישום".
מוסאיוף גיחך: "אני לא הגשתי שום כתב אישום, אגף העתיקות הגיש".

ובאמת, באופן מוזר מוסאיוף לא בא בטענות לאף אחד. גם לא לאלה שלכאורה הוציאו ממנו כספים במרמה. אחד מהם, רוברט דויטש, נאשם מספר 2, היה מופקד במשך שנים רבות על הדפסת קטלוגים מהודרים של אוסף מוסאיוף (שמותיהם של הקטלוגים מסגירים את היקף האיסוף, למשל: "מסרים מן העבר, בולות עבריות מימי יאשיהו ועד חורבן בית ראשון, אוסף שלמה מוסאיוף"). הוא גם ארגן לפני שנתיים את מסיבת יום ההולדת השמונים של מוסאיוף, מסיבה מלכותית שבה השתתף נשיא המדינה משה קצב, ולכבודה באו ארצה נשיא איסלנד ורעייתו. לטענת התביעה, דויטש ניצל את האמון שרכש אצל הגביר הבריטי-ישראלי כדי לשכנעו לרכוש כתובות מזויפות ב-200 אלף דולר. למשטרה סיפר מוסאיוף שבשנתיים האחרונות יש ביניהם נתק, אבל בבית המשפט הצהיר כי מעולם לא תפס את דויטש במרמה. ובכלל, התברר שלמוסאיוף יש יחס מורכב מאוד לזיופי עתיקות: לא תמיד אכפת לו שמרמים אותו. "לפעמים אני יודע שמשהו מזויף", הוא הדהים את השופט, "אבל אני כל כך רוצה שזה יהיה אמיתי, אז אני משלם את הקנס. כל מה שיש לי אני מאמין שזה אמיתי, אפילו שזה מזויף. זה כמו בן אדם שמתאהב באשה בעייתית, ולא אכפת לו מה יגידו השכנים".

העלה חרס בלשונו

במסגרת יכולתו להתאהב עד כלות הנשמה בממצאים בעייתיים, מחזיק מוסאיוף באוצרותיו אבנים מתיבת נוח, דיוקן אבן מקורי של יוספוס פלביוס, ואפילו - תחזיקו טוב - את הקבלה המקורית על רכישת מערת המכפלה בידי אברהם אבינו. "יש לי אוסף זיופים הכי טוב בעולם", הוא הצטחקק על הדוכן. ואגב, בעוד מוסאיוף נחקר ממושכות על יחסיו הנפתלים עם דויטש, התלחשה בתו בידידות עם אותו דויטש בספסל שלפניי. הוא תרגם למענה מילים קשות בעברית, היא חייכה אליו, ולא היה נראה שהיא כועסת יותר מדי על האדם שמואשם כאן בהונאת אביה בהיקף ענק.

סטודנטים לארכיאולוגיה שיטרחו לעיין בפרוטוקול עדותו של מוסאיוף, שאולי גם הוא יודפס יום אחד בהוצאה קטלוגית מהודרת, ילמדו בו רבות על זיופי עתיקות ושיטות אבחונם. מוסאיוף נתן בבית המשפט הרצאה שלמה ומרתקת על זיופים. הוא סיפר שכאשר מציעים לו חרס עתיק עם כתובת מרשימה, דבר ראשון הוא מלקק אותו: "אם החרס נדבק ללשון, זה עתיק. אם לא, לא". אחר כך הוא גם מריח את החרס, וכדי להיות לגמרי בטוח באותנטיות שלו מועבר הממצא לבדיקת מומחים. "הצרה היא שלא מדובר במדע מדויק. תמיד יש כאלה שמסתכלים ואומרים 'זה מזויף', ויש כאלה שמסתכלים ואומרים שזה אמיתי. מעבדה אחת תגיד לך שזה מאתמול, ומעבדה שנייה תגיד שזה מלפני אלף שנה. במקרים מסוימים אתה יכול לשאול את אותו בן אדם עצמו שלוש-ארבע פעמים לגבי ממצא מסוים, ובכל פעם הוא ייתן תשובה אחרת. אף פעם אי אפשר להגיע למסקנה סופית".
לכן מוסאיוף מנסה להפעיל את החוש השישי: "כשאני קונה חפץ, אני חוקר מאין הוא בא. לא משלם לפני שמספרים לי בדיוק. לפעמים אני אפילו בודק את הסוחרים במכונת אמת. אם אני שבע רצון מהתשובות, בסוף אני משכנע את עצמי לקנות. אבל לפעמים אני קונה אפילו אם אני לא שבע רצון מהתשובות, כי החשק לקבל את הכלי הוא גדול מאוד".

שמועת החשק האספני של מוסאיוף התגלגלה על פני כל הארץ, והביאה לפריחה אדירה בענף הזיופים מעבר לקו הירוק. "פתאום התגלו 5,000 בולות בהר חברון. בולה היא חותם חימר על איגרת ששולחים. צריך להמיס אותה במים לפני שפותחים את האיגרת, כך שהיא לא אמורה להשתמר. רק בולות שנשרפו במקרה בדליקה השתמרו, כי האש גרמה לחימר להתקשות. לכן לא הגיוני שכל כך הרבה בולות השתמרו. אפילו בימינו אין היקף כזה של תכתובת ממשלתית. אבל כשאתה נוסע לאיזה כפר ערבי בהר חברון, עם מאה משפחות בסך הכל, אתה רואה שלכל משפחה יש קופסת נעליים עם אוסף בולות שלם בתוכו".

מוסאיוף חשד בערבים, לא כל כך בגולן ובדויטש. לפני שמונה שנים רכש מהם ב-200 אלף דולר שני אוסטרקונים, פיסות חרס עם כתובות, מימי מלכות יהודה. אוסטרקון אחד מכונה 'תחינת האלמנה', והוא מתאר בקשה של אשה מסכנה מרשויות המשפט לאפשר לה לרשת את אביה לפנים משורת הדין התורני. האוסטרקון השני מכיל תזכורת מגזברות בית המקדש ליהודי אחד, זכריהו שמו, שלא מימש במועד נדבה כספית שנדר למקדש. בבית המשפט הסביר מוסאיוף מדוע התפתה לשלם כל כך הרבה כסף תמורת שני המסמכים. "ראשית, סוף סוף התגלה מסמך שהוכיח שהיתה מלוכה ושבית המקדש היה קיים. שנית, בעסק כמו שלנו אם אני מציע מחיר, אז לא מוכרים לי. הולכים למישהו אחר ואומרים 'מוסאיוף הציע לי ככה' ומבקשים יותר. כדי להגן על עצמי אני מציע מחיר כזה שלא יוכלו להתחרות בי. כך עשיתי עם דויטש. הצעתי לו 200 אלף דולר על שני הממצאים, וידעתי שלא יהיה לי מתחרה".

התביעה משוכנעת שמדובר בממצאים מזויפים. מוסאיוף עדיין לא משוכנע, אבל הוא מוכן להסביר בבית המשפט איך מזייפים דברים כאלה: "כד עתיק בלי כתובת שווה חמשת אלפים דולר. כד עם כתובת עולה 100 אלף. אז מה הזייפנים עושים? הם חורטים כתובת חדשה בתוך כלי חרס עתיק. אחר כך מוציאים את הפטינה ממקום אחר בכד ושמים אותה על הכתובת, כדי שיחשבו שהיא עתיקה. כשמומחה בודק את הכד, הוא בודק בעיקר את הכתובת, ולא תמיד שם לב לשטח בלי הכתובת, ואז הכל בסדר. הזיוף הצליח".

פטינה, כדאי לדעת, היא ציפוי הנוצר באופן טבעי על שברי אבן וחרס במהלך השנים. לטענת התביעה, גולן ושותפיו הצליחו לזייף אותה באופן שהוליך שולל לא רק את מוסאיוף, אלא אפילו את המכון הגיאולוגי הממשלתי. למוסאיוף עצמו יש שיטות ביתיות להתמודד עם אתגר האבחון: "מכניסים את הממצא ללילה שלם לתוך פיילה עם אצטון, ובבוקר מנקים אותה במברשת שיניים".

דיפלומט מטעם עצמו

לפי חוק העתיקות הנהוג בישראל, אסור לאדם פרטי למכור עתיקות שהתגלו באדמת הארץ לאחר שנת 1978. אסור גם להוציא אותן לחו"ל ללא רישיון. לכן התבקש הסבר של מוסאיוף לשאלה כיצד הוא מחזיק בלונדון כל כך הרבה ממצאים עתיקי יומין מארץ הקודש. לזכותו ייאמר שהוא היה גלוי לב בתחום העדין הזה, ולא ניסה להוליך שולל את בית המשפט.

הסניגור סיטון הלך סחור סחור: "כשקונים דבר כזה מקבלים קבלה?"
מוסאיוף: "בסכום קטן כולם נותנים. בסכום גדול – אף אחד לא נותן"
סיטון: "קיבלת פעם רישיון ייצוא לממצאים שקנית פה?"
"ייתכן שקיבלתי, ייתכן שלא"
"הוצאת פעם עתיקות מישראל לחו"ל?"
"לא תפסו אותי"
"אני אומר לך שהברחת אין קץ חותמות"
"אני אף פעם לא לוקח איתי חותמות במטוס"
"אז איך זה מגיע ללונדון?"
"אני יודע? אולי בדואר דיפלומטי"
"אדוני דיפלומט?"
"כן!"
השופט: "אם אשתו עורכת דין, אז הוא דיפלומט".
מוסאיוף אישר: "אני דיפלומט מטעם עצמי".

וכך הלאה, וכך הלאה. מוסאיוף סיפר שסוחרים ערבים מתדפקים על דלתותיו בבירת בריטניה כדי למכור לו תנובת עתיקות מהארץ, כך שהוא עצמו לא עובר על החוק. ברם, עורך הדין סיטון שלף פתאום קטלוג שבו כתוב במפורש ליד תצלומי ממצאים רבים - "נרכש בירושלים". בכל זאת, מוסאיוף לא נבהל. "זה נרכש בירושלים דלונדון", הכריז בתרועת ניצחון, ושוב התגלגלו רעמי צחוק באולם בית המשפט.
"אדוני רשאי שלא להפליל את עצמו", העיר השופט, אבל מוסאיוף לא עשה רושם שהוא מוטרד מסכנת הפללה. הוא יודע שבגילו המופלג לא יכניסו אותו לבית סוהר: "מה כבר יעשו לי? לשלם קנס? יש לי כסף, ברוך השם. מקסימום אביא תעודה מרופא שעברתי אירוע מוחי".

מכחישי התנ"ך מקבלים פרסים

כבר אחר הצהריים. מוסאיוף מעיד מהבוקר, אך עדיין לא מגלה סימני עייפות משמעותיים. על אף שהסנגורים דוחקים אותו לפינה, נראה שהוא די נהנה מכל המעמד. אוהב את תשומת הלב. אפילו בחולשה הזאת הוא מודה בפה מלא: "אני לא פרנואיד. כשמזדמן לי לקנות ממצא תנ"כי חשוב, אני אוהב להשוויץ ולספר לכולם שקניתי, כי אצלי התנ"ך זה לא פיגול. הבעיה היא שחוק העתיקות לא ברור, והרבה אספנים קונים ומפחדים לספר על הקנייה, וזו אבידה עצומה למדע. כשמישהו קונה משהו ולא מדבר עליו, הוא כאילו מכניס אותו בחזרה לאדמה, ואז כל מכחישי התנ"ך שמחים ומאושרים ומקבלים פרס של מיליון דולר (הכוונה לפרופ' פינקלשטיין – ח"ס). לא מזמן הלכתי לשרה לימור לבנת וביקשתי ממנה לבטל בכלל את חוק העתיקות".

"היה לך עניין להעליל עלילה כדי לחפות על עצמך", האשים אותו סיטון לקראת סוף היום השני של העדות. ההגנה טענה שמוסאיוף חשש כי יועמד כאן לדין, ולכן התנדב לטוס לארץ ולהעיד נגד הנאשמים. מוסאיוף התעקש לטעון שלא חשש ממאומה. הוא מכיר כאן אח"מים רבים, ואלה הציעו לו עוד לפני הרבה השנים הליכי הסדרה של אוצרותיו. חיים טופול, טדי קולק, מי לא. אפילו יו"ר רשות העתיקות, שוקה דורפמן, הוא ידידו הטוב. "אנחנו נפגשים לעתים קרובות. אולי אלף פעם".

בהתחשב בעובדה שמוסאיוף חשוד בהברחת עתיקות, סיפור הידידות הזה נשמע מוזר. בתשובה לשאלה סיפר שהוא מזמין את דורפמן לארוחות על חשבונו במסעדות ובבתי מלון, ואף התבקש לסייע לו במציאת תעסוקה במגזר הפרטי הבינלאומי לאחר שדורפמן יפרוש מהרשות. דוברת רשות העתיקות הסבירה לי בתגובה, כי "שלמה מוסאיוף הנו אספן עתיקות בעל אחד מהאוספים המקראיים והיהודיים הגדולים בעולם. בקשר לכך מקיימים רשות העתיקות ומנהלה מגעים עם מוסאיוף בניסיון להעביר את האוסף שברשותו מלונדון לישראל. בנושא זה אף נערכה פגישה בין מוסאיוף לשרה לבנת".

דורפמן עצמו התייצב בבית המשפט עם תחילת עדותו של מוסאיוף, אך לא הורשה להיכנס פנימה, מכיוון שהסנגורים מבקשים לגבות ממנו עדות בהמשך המשפט. גם פינקלשטיין אמור לעלות לדוכן העדים. כל המי ומי בענף העתיקות יעלו לשם. כמו שזה נראה עכשיו, בית המשפט יזדקק לעונות חפירה אחדות כדי להגיע לחקר האמת.


פורסם לראשונה בעיתון מקור ראשון, 10.11.2005.

תגובות

נושא התגובהשםתאריך ושעה
1.כתבה מאלפתחגית18/06/2006 13:17

כל כבוד על הכתיבה השנונה והקולחת. חגי סגל אף פעם לא מאכזב

[הוסף תגובה]