שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
גלריות ומוזיאונים לאמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
כתבות נוספות

8 באפריל 2007הדפס
מקום-צילום 2 – תערוכת צילומים בגלריה החדשה בבית גבריאל

בין התאריכים 12.4.07-26.607, תוצג התערוכה "מקום צילום 2" בגלריה של בית גבריאל ליד הכנרת. פתיחה חגיגית תתקיים ב-14.4 בשעה 13:00. מרלי שמיר, יהודית גואטה, טל שוחט.

אוצרת: עליזה אורבך

מרלי שמיר

מרלי שמיר, סיניניתן לומר שאל צילומי המדבר הגיעה מרלי שמיר במקרה, כמו אולי אל הצילום עצמו. מרלי רצתה בעצם ללמוד גרפיקה וציור. היא אהבה כרזות. אך הלימודים במקצועות אלו נמשכו על פני שנים אחדות בברלין, עיר הולדתה, ולמרלי אצה הדרך. היא ידעה שצריך לעזוב את גרמניה בהקדם, ולימודים על פני משך זמן אינם באים בחשבון. כך, בעצה אחת עם הוריה,כשהיא בת שש עשרה בלבד, החלה ללמוד צילום . זו היתה פשרה, אך בכל זאת הצילום היה נושא קרוב בדרך זו או אחרת לציור/גרפיקה.
עם תום לימודיה הצטרפה להכשרה בשוודיה, שהכינה צעירים יהודים לעליה לארץ. שם חלבה פרות, אך בערבים פיתחה והדפיסה צילומים בחדר חושך שאילתר למענה הצלם וורנר בראון, שהיה גם הוא חבר בהכשרה.
מרלי עלתה לארץ ב-1938 והתפרנסה למחיתה מצילום דיוקנאות, בעיקר של ילדים, קודם ברחובות עם בעלה הראשון, ולאחר מכן בירושלים. אך לנשמתה צילמה תמיד נופים, מופשטים יותר או פחות, ומאוחר יותר ארכיטקטורה.

כיוון שהצבע באותם ימים היה, לדבריה, "קיטש", העדיפה לצלם בשחור לבן. היא אהבה את העבודה במעבדה, ואת השליטה על כל פרטי ההדפסה. בשנות הארבעים הציע לה חבר עתונאי להצטרף אליו לנסיעה לסיני. מרלי לא חשבה פעמיים. גם את הנסיעות הנוספות עשתה תמיד בגיפים בטיולים מזדמנים. המדבר פתח בפניה עולם שלא הכירה. בעצם הוא שילב בתוכו עבורה את אהבתה לנופים ולארכיטקטורה. מרלי צילמה את המדבר כאלו לפניה צורות ארכיטקטוניות או פסלים שהוצבו בשטח ומחכים למצלמתה שתגלה אותם.

מרלי נמנית על צלמי הארץ הראשונים שצילמו מדבר. היא אולי האשה הצלמת הראשונה בארץ שנשבתה ביפי המדבר. למרות שחלפו קרוב לחמישים שנה, יופים של צילומיה לא פג עד עצם היום הזה, והם הפכו לקלסיקה.

יהודית גואטה, נגביהודית גואטה

בתערוכתה של יהודית גואטה "הקווים הישרים של הזמן" אנו זוכים להכיר עבודות אחדות מתוך סדרות שונות. החומה הצהובה, נוף פולני, קו רישום, אוקינוס ורץ המרתון, שהמשותף לכולן – ההתרחקות מן המקור. לעתים ע"י מחיקה והחסרה, לעתים ע"י תוספת, שכפול או פרוק, עד כדי בריאה מחדש. המטרה – השטחה.
הסדרה הקרובה ביותר למושג צילום השגור בפינו היא "החומה הצהובה". יהודית מצלמת מאז 2002 את הצמחיה המקיפה את העירה שדרות. לאחר מכן היא מתערבת התערבות אינטנסיבית. בעזרת פילטר דיגיטלי צהוב יהודית יוצרת מעין מיסוך, המוחק אינפורמציה הקיימת בפריים ומחזק את תחושת ההשטחה שכה חשובה לה.

"נוף פולני" צולם בעירת הנופש ציחוצנק. עם שובה הבינה יהודית כי החוויה שנותרה בה מן הנסיעה היתה ברמה רישומית קווית. כך החלה לעבוד על הסדרה כדי להגיע לרישום. העבודה כולה דיגיטלית, ויהודית משתמשת במחיקה ושנוי על פני שכבות רבות (Photoshop) כדי להגיע לתוצאה המבוקשת.
בסדרת האוקינוס יהודית יוצרת עולם חדש, הפעם לא מתוך החסרה אלא מתוך הוספה. זוהי סדרה מטופלת הבוראת מעולם דמיונה יצורים שלא היו ולא נבראו. ע"י הרכבה, שכפול, העתקה ופרוק יוצרת גואטה מציאות דיגיטלית הזויה, שקיומה נוצר מפרטים ריאליים שצולמו בפועל.

לאמיתו של דבר יהודית גואטה אינה מגדירה את עצמה כצלמת גם אם השכלתה הפורמלית היא צילום ועיסוקה הוראת צילום. היא אמנם משתמשת בכלי הצילום, אך למעשה אין לה מוטיביציה לתאר את המציאות הנראית לעין כפי שמרבית הצלמים נוטים לעשות. יש לה יחסי תסכול תמידיים עם המדיה הצילומית, כי מחד היא זקוקה לתחביר הצילומי – לשטיחות, לגריין ולנייר הצילום כדי שהנראות הסופית של העבודות תהיה צילומית, אך מאידך היא מנסה, בעזרת כלים שונים שעיקרם, לרוב, הפחתה ומחיקה, לשחרר את הדימוי אותו בחרה לצלם מכבלי המציאות הקונקרטית. למעשה שואפת גואטה לצמצם ולמזער אינפורמציה המיותרת בעיניה, וכך היא מגיעה אל הקו. בשנים האחרונות הקו הוא שמשתלט עליה. היא בודקת בעזרת טכניקות שונות אפשרויות של קו והתרחקותו מזירת הצילום לזירת הרישום. הסדרה "רישומי קו" מדגימה דרך זו של עבודה. הקו נבנה באמצעים ידניים בתוך המחשב. למרות זאת אין לה ענין בכלי הצייר – בד, מכחול, צבע, עומק או פרספקטיבה. ענינה הוא, כזכור, השטחה. היא מביאה אותו עד למקום בו ניצבת השאלה האם נותר משהו מן הצילום והאם ניתן להגדיר את העבודה כצילום. ליהודית אין ספק. המקור נוצר מן הצילום, ומודפס על נייר צילום, ועל כן זהו צילום.

טל שוחט

דימוייה של טל שוחט צצים ועולים בעיני רוחה בדרך אינטואיטיבית. כך, לפתע פתאום, בנסיעה באוטובוס או תוך כדי שיחה, יכול דימוי להיכנס אל חייה ולחיות בה. לעתים יחלפו גם שנתים שלוש עד שיצא מן הכח אל הפועל. את הדימוי, ההופך לדייר קבע בתוכה, היא רואה בפרטי פרטים ובמדויק. בכל זאת, תוך כדי עבודה, הוא משתנה.
הצילום של טל שוחט תמיד מבוים בקפידה רבה ולפרטי פרטים. עבודותיה נעות בין טבע דומם לצילום פנטסטי או חברתי. זהו נסיון אבסורדי לגשר בין התאווה לאסתטיקה, ליופי צורני חיצוני ולתכנים נרטיביים.

טל שוחט, עץ זיתהצילום "תשעה ארגזים ושטיח אדום אחד" הוא אחד מתוך הסדרה "פליטים". את תחושת הפליטות הפרטית חווה טל על בשרה בנדודים מדירה לדירה. לפני כשלוש שנים, כשעברה דירה פעם נוספת, התחדדה בה התחושה, כי בית מסתכם בעצם בחפצים בודדים הארוזים בארגזים בודדים ונודדים אתך ממקום למקום. על רקע זה נולד בה הדימוי לעבודה זו.
הגבולות בין פנטסיה לאי פנטסיה, בין חוץ ופנים, בין טבעי ללא טבעי, מיטשטשים. אשה, הלבושה אדום, שפתיה אדומות כדם, שוכבת על שטיח אדום כדם וצופה בטלויזיה. למתבונן בדקדקנות יתברר כי היא צופה בתכנית פופאי. השטיח האדום הפרוש למרגלותיה הוא מעין אי של דם. כל מה שנשאר מן הבית הוא ברווח בינה לבין הטלויזיה המשדרת קומיקס של פופאי מתקופה אחרת. בדיעבד הזכיר הצילום לטל את הציור "הסטודיו האדום של מאטיס", אליו היתה מאד מחוברת בילדותה. אולי ניתן לראות בעבודה זו מחווה למאטיס.

אל "עץ הזית" הגיעה שוחט לאחר התעסקות בפרחים ובאגרטלים. היא באה לבקרו במשך שנים בעין-הוד. וכשצילמה אותו בחרה לצלמו כאילו מחוץ לכל הקשר. בד קטיפה שחור נפרש כרקע, ובולע כל צל אפשרי. התאורה היא תאורת סטודיו והעץ נמצא לכן בחדות מירבית בחלקיו הרחוקים והקרובים. כך הופכת טל את הדימוי הקנוני הטעון והפוליטי הזה, המעורר בכולנו אסוציאציות הקשורות לשלום, אך גם למלחמות, לשייכות ולמקום – שלנו ושל שכנינו – לדימוי פנטסטי. הוא אמנם צומח מן האדמה ובכל זאת מנותק מן המציאות.

טל מודעת ל"נסיון מגלומני", כדבריה, לפעול בטבע הנשגב, שהכל בכל כבר מצוי בו, ולנכס אותו לעצמה, להפוך אותו, בעצם, לתפאורה הפרטית שלה. אך זהו האתגר אליו היא נמשכת ואותו היא מציבה בפני עצמה.


פתיחה חגיגית: 14.4.07 בשעה 13:00
התערוכה פתוחה לקהל מ-12.4.07 עד 26.6.07
שעות פעילות: ב'-שבת 10:00-23:00
כתובת: בית גבריאל בכנרת (ליד צומת צמח)
טלפון: 04-6751175

תגובות