מבוא לאספנות תקליטים

רק אספני התקליטים יידעו לספר לכם על הצליל החם שיש לתקליט, על תחושת האותנטיות בלהחזיק מוסיקה מקורית וישנה ביד.

שמעון בן נון

תקליט של הביטלס במהדורה מאוחרת עם ויניל כחול

כמעט כולנו צוברים מוסיקה בשלב כלשהו של חיינו, חרף האייפודים והסלולרים דור חמישי תמיד יימצאו מי שיעדיפו להחזיק בבית את המקור. אספני התקליטים נבדלים מאספני הקלטות והדיסקים – הם כבר שייכים לדור אחר.

יצרני המוסיקה בשנות השישים והשבעים בנו על זה שקנייני המוסיקה יקשיבו ליצירות עד תום, יבלו זמן רב בהתבוננות בעטיפת התקליט וימששו כל סנטימטר. בתקופה היותר מושקעת של עטיפות לתקליטים ניילנו אותם בלמינציה איכותית ששימרה את עטיפת התקליט טוב יותר, העטיפות נוצרו על ידי מקצוענים בתחומם ולא מחשבי על, לכן קיבלנו תשומת לב רבה לפרטים הקטנים כאשר לכל פרט על העטיפה הייתה סיבה.

שינויים בהרגלי הצריכה הובילו את תעשיית המוסיקה להשקיע בסינגלים ולא במוצר שלם. יש להניח שקוני הדיסקים ברובם הגדול לא מכירים יותר משבעים אחוז מן החומר שהודפס על גבי הדיסקים מהסיבה הפשוטה שהם אינם להיטים. זיפזופ על השיר הראשון והשני בעצם ממצה מבחינתם את הדיסק. החשיבה בשנות השבעים הייתה על יצירה שלמה – להיטים כבר אז נדחפו קדימה והובילו את התקליט, אבל כל יתר הרצועות קיבלו טיפול קפדני כי ידעו אז שיש איפשהו מתישהו מישהו שישמע את התקליט עד תום.

הזכרתי עטיפה קודם ליצירה ולא בכדי. לדעתי אספני הויניל הם אספנים שבעיקר רוצים "שיהיה להם" והם פחות מקשיבים לתוכן. זהו קטע אקסהביוניסטי של להראות ולהרשים ולאו דווקא לחקור את שורשי המוסיקה, כי היום כמעט הכל כבר קיים במדיות נגישות יותר. סביר להניח שאותו אספן יפני שרוכש באיביי תקליט של U2 מ-1987, לא צריך לשמוע אותו שוב ושוב כי הוא כבר מכיר אותו על בוריו וקנה אותו בהדפסה צ'ילייאנית וטורקית, אבל כיף לו להתבונן בהדפסה המשונה בעברית שהוא מוצא על העטיפה האחורית של התקליט מתוצרת ישראל.

שלמה ארצי בשיר הלל למכבי נתניה ב-1971

אספני התקליטים יידעו לספר לכם על הצליל החם שיש לתקליט, על תחושת האותנטיות בלהחזיק מוסיקה מקורית וישנה ביד או אפילו על הכיף שבלראות דפי מילים באותיות גדולות ולא לעיני דרדסים. מצד שני, תקליטים תופסים נפח רב וקשה לדמיין את הסטודנט בסבנטיז שהיה צריך להעביר למעונות ספריית תקליטים אישית פלוס פטיפון מגושם.

תקליטים שימשו חומר גלם לצריכת מוסיקה בתקופה של כמאה שנים. בתחילה, היו הצילינדרים של אדיסון, שאף אחד כמעט לא מכיר. מעטים הם אספני הבקלית (תקליטי 78 אינץ'). תקליטים אלה התקיימו עד לשנות החמישים והופיעו לרוב ללא עטיפה, כאשר פרט ליצירות מוסיקה קלאסית, ניתן לומר שכולם היו סינגלים נדירים אבל האספנים שלהם התמעטו. קיים ייחוד באספנות תקליטים תוצרת פלשתינה, אבל קשה מאוד למצוא אותם עד שאין כמעט מי שמחפש.
לעומת תקליטי הבקלית, רוב האספנים אוספים את תקליטי הוינילים אשר יוצרו עם עטיפות החל משנות החמישים. תקליטי ויניל מנגנים במהירויות של שלושים ושלוש ושליש או של ארבעים וחמישה סיבובים בדקה (RPM), כאשר הגדלים הם של שבעה, עשרה ולרוב של שנים-עשר אינץ'. בישראל, חברת "הד ארצי" התחילה את הדפסתם בשנת 1950 (אריק לביא נושא את המספר הקטלוגי MN1) כאשר החברות CBS, ישראפון ומקולית הצטרפו בשנת 1961. ייצור תקליטי הויניל בישראל נפסק ב-1994. שנתיים לפני כן הודפסו אחרוני אריכי הנגן, בעוד השנתיים האחרונות שייכות לדיג'ייאים לרדיו (פרומואים). בעולם הרחב ממשיכים בייצורם של הוינילים בכמויות קטנות. אף תקליט ויניל לא מגיע לכמויות של ארבעים מליון עותקים כמו "מותחן" של מייקל ג'קסון או "שגעון המוסיקה" עם הבי ג'יס והאמת היא שגם מעט מאוד דיסקים נמכרים ברמות השיא של תקליטי אמצע השמונים.

מה לאסוף?

התעמלות מיוחדת לבריאות ויופי

בהנחה שאינכם מתוודעים למוסיקה דרך הפינק פלוייד הראשונים אלא רוצים להרשים את סביבתכם, ניתן לאסוף להקה או אמן אחד בלבד. אפשר למשל לאסוף ביטלס, שזו משימה שבקלות מאכלסת מחזור חיים שלם או לאסוף את אותו תקליט במיליון ואריאציות אפשריות או לאסוף תקליטים צבעוניים או תקליטי תמונה שבה נראים המבצעים או תקליטים ישראלים או עטיפות סקסיות מהן יש המון או אפילו תקליטי ילדים. תקליטים ישראלים הם משימה קשה אך אפשרית. בארץ הדפיסו עשרים וחמישה אלף כותרים וזה כולל כותרים ביידיש, מעט מוסיקה קלאסית, תקליטים דוקומנטרים וגם זוטות כמו תקליט שמלמד לשחק שחמט או תקליט שנותן הוראות כיצד להתעמל נכון בבית. אם להודות על האמת יש רק כמה מאות תקליטים ממש טובים וכל השאר לא מוסיף ולא גורע מן האוסף. כאמור, המגוון הוא עצום אך אני הייתי בוחר דווקא בשאלה מה לא לאסוף...
לכל תקליט יש ערך אמנותי כלשהו, אך לרוב התקליטים לא קיים ערך מסחרי משמעותי. אפשר כיום לקנות אותם בחמישה שקלים, ומחירם יהיה כזה גם בעוד עשור. כמו עם תמונות אמנות, רוצה האספן לדעת שבבוא היום יהיה לאוסף שלו ערך מסחרי משמעותי. לפיכך אציג בכמה מילים טיפ לאספן המתחיל: לא כדאי לאסוף תקליטים שהיו להיטים כדי לממש בעוד שנות דור. צריכות לחלוף עוד עשרים שנה עד שייעלמו כל רבי המכר כמו "האישה שאיתי" של דיויד ברוזה, התקליטים של ריטה או פסקולי הסרטים גריז ושיגעון המוסיקה. כל אחד מאלו מכר כמאתיים אלף עותקים והשוק רווי בהם. גם את תקליטי הגבעתרון, פסטיבלי הילדים ושלמה ארצי של שנות השמונים – חלילה מלהזכיר בנשימה אחת עם תקליטיו הנדירים מתחילת שנות השבעים – אותם לא כדאי לאסוף משום שיש אותם כמעט בכל בית שמחזיק בבוידם כמה וינילים. עדיף לנסות ולתרגל את תחושת הבטן על תקליטים שלדעתכם אף אחד לא שמע עליהם.

גולת הכותרת - הצרצילים באלבום הבכורה

הגדרתם לעצמכם מהו האוסף, חשוב עכשיו שתאמצו לעצמכם אמות מידה למה שמכונה "תקליט שמור". השתדלו שהפלסטיקים שהגיעו לידיכם שמיעים אך לא חרושים ולא שרוטים, בצורה שלא מותירה ספק בכך שהתקליט מנגן. תקליט הרוס לא שווה כלום גם אם קטלוגים וכתבות כמו זו מתייחסות אליו כבעל ערך משמעותי. העטיפה חשובה לא פחות. המנעו מתקליטים עם עטיפות מקושקשות או מודבקות מאחר ועטיפות כאלו נחשבות למכוערות ואספנים רציניים ישמרו מהם מרחק. תקליט שנראה במצב חדש מכונה בעגה המקצועית "מינט" כאשר דרגות האיכות יורדות ל-EX (מצויין), VG (טוב מאוד), G (טוב), F (סביר) ו-Poor (גרוע) שהוא תקליט שמצבו קטסטרופלי.

הצ'רצ'ילים הפך למושג של תקליט רב ערך שנמדד במכירות פומביות ברמות של מעל לאלף דולר לפריט. את התקליט הזה אף אחד לא קנה בזמן אמת ולכן הפך לנדיר. בעולם הרחב הוא קיבל תהילה של תקליט מהפכני ומחירו רב. מדובר בפסקול הסרט "מקרה אישה" שהוא אלבום הבכורה ולא כל תקליט אחר שלהם (ראה תמונה). נסו להניח ידכם עליו ורצוי במצב מינט... רק אז תאמרו שבאמת שיחקתם אותה בגדול.

עזרה בהכנת המאמר ותמונות: אלי פיכמן.