שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
האימפריאל מכה שנית

בקרייזלר רוצים שוב מכונית פאר משלהם, הראויה לשמה. השם אימפריאל כמובן מתבקש, והבחירה בו מהווה סיבה מצוינת להביט אל עבר עתיד מפואר של היצרנית האמריקנית, ולהיזכר מאיפה השם הזה מוכר לנו.

דני שטיינמן  |  צילומים: Chrysler, ארכיון DaimlerChrysler

1931 CG Imperial Roadster

1932 Chrysler Imperial

כולם רוצים מכוניות יוקרה. פאר, למען הדיוק. זה נכון כיום עוד יותר מאי-פעם, וברור לכולם שגם אם מכוניות יוקרה לא תמיד מהוות את גורם הרווח העיקרי הישיר אצל היצרנית, הרי שלתדמית זה לא מזיק, ובעקיפין גם לכלל המכירות.

קרייזלר היא כיום חלק מקונצרן דיימלר-קרייזלר הגרמני-אמריקני. החברה האמריקנית במהותה השתייכה תמיד אל ה-Big Four מבין יצרניות הרכב האמריקניות, שכללו כמובן את ג'נרל-מוטורס, פורד, קרייזלר ואמריקן מוטורס (AMC) שכבר לא קיימת, וחלקים ממנה (ג'יפ, למשל) נרכשו על-ידי קרייזלר. בניגוד לפורד ו-GM שטיפחו חטיבות יוקרה משלהן (לינקולן וקאדילאק בהתאמה) – שגם אם לא היו שונות לגמרי מכנית הרי שנבדלו משאר מוצרי החטיבות העממיות יותר בבירור ברמת האבזור, בעיצוב וכמובן במחירים – הרי שהשם 'קרייזלר' ביטא גם את השם של המכוניות היוקרתיות יותר של החברה, וגם את המכוניות העממיות והפשוטות יותר. החטיבות דודג' ופלימות' היו פשוטות ועממיות עוד יותר, אך בהשוואה ליוקרה האמריקנית המוכרת מבית המתחרות, נאלצו בקרייזלר "להמציא" תשובה, מאחר ומותג-עילית או יוקרה עצמאי לא היה בנמצא בבעלות הקונצרן. אז מה עושים? מלטשים, מעדנים, קצת מאפרים, מעניקים שם מיוחד והנה – יש לנו "מותג יוקרה" משלנו.

השורשים

בשם 'אימפריאל' (Imperial) נעשה שימוש בקרייזלר לראשונה ב-1924, שנת הקמת החברה. תעשיית הרכב האמריקנית עברה באותה עת מהליכה מהירה לריצה אחוזת אמוק, עם עשרות יצרניות שצצו חדשות לבקרים, קהל פוטנציאלי ההולך וגדל, ומן הסתם תהליך של שיפור מתמיד של המוצר. בזמן שקריסת הבורסה של 1929 אפילו עוד לא נראתה באופק, וולטר קרייזלר, הבעלים, הבין ש"יוקרה", "פאר" וגם "מחיר אסטרונומי" הם לא רק טובים לתדמית ולדחיפת מוצרים (מכוניות, במקרה הזה) פשוטים וזולים יותר – הם מתאימים גם לשוק ההולך וצומח, שוק של בעלי ממון ויכולות הרוצים את הטוב ביותר. ולאלה, לחששו הרב של קרייזלר, לא חסרו פונים ומוצרים מתאימים. יותר ויותר אמריקנים יכלו להרשות לעצמם לרכוש מכונית היאה למעמדם, ולצד עשרות היצרניות האליטיסטיות היוקרתיות והקטנות – בראשן דוזנברג, שטוץ  ואאובורן – החלו גם יצרניות-ענק להציע את מרכולתן בנישה הזו, בהן המוכרות ביותר הן לינקולן וקאדילאק (מבית פורד ו-GM בהתאמה).

1932 Chrysler Imperial

1932 Chrysler Imperial

קרייזלר הקים ב-1924 את החברה הנושאת – כאמור – את שמו, לאחר פרישה (עקב חילוקי דעות מקצועיים) ממשרת נשיא ביואיק וחבר דירקטוריון קונצרן ג'נראל מוטורס. קרייזלר – מובטל אך מיליונר – פתח מייד במסע רכש של חברות כושלות, הראשונה שבהן הייתה וויליס-אוברלנד, ולאחר מכן נרכשה גם מאקסוול-צ'אלמרס. קרייזלר המוכשר שיקם את החברות במהירות והביאן מפשיטת רגל לרווחיות. היקף מכירות של 50 מיליון דולר כבר בשנה הראשונה (! - השנה 1924...) הביא אמנם להצלחה כלכלית ולהחלטה "ללכת" על מותג עצמאי ביתר שאת. אלא שזה כמעט בלתי אפשרי ליצור מורשת ותדמית יש מאין.
ההתחלה הייתה צנועה. על בסיס הקרייזלר 6 (Six) הפשוט יחסית הוצעה גירסה מאובזרת ויוקרתית יותר, אליה שודך השם היומרני משהו. הקרייזלר אימפריאל הראשונה נקראה כך על-מנת לאפיין ולבדל את הדגם היקר ביותר בהיצע של יצרנית המכוניות האמריקנית.

אותה אימפריאל מקורית יוצרה במפעל קרייזלר עד סוף 1925 והתבססה על לימוזינה קיימת ומצליחה (ה-Six האמורה) – שזכתה לתוספות עיצוב ואבזור; אז הקימה החברה פס ייצור נפרד לדגמי האימפריאל, שהפכו במהרה לשמות דגמי העל המפוארים של קרייזלר, אלה שיועדו להילחם על לב עשירי אמריקה מול תוצרתן של קאדילאק, לינקולן, פאקארד ועוד. תחילה השתמשו בקרייזלר במנוע ה-"6", אך בדגמי 1928 כבר הותקן מנוע שפותח ויוצר במיוחד עבור סידרת האימפריאל – 6 צילינדרים בנפח 5.1 ליטרים, שייצר 112 כוח-סוס מרשימים בהחלט לשעתו. דגמי 1929 כבר כללו גירסה שיועדה לשיווק מחוץ לארה"ב, והשם אימפריאל תפס והפך לשם נרדף לגרסאות הפאר של קרייזלר, אלה שלא יועדו לכולם אלא לבעלי היכולת, ומוקמו בהתאם מול דגמי המתחרים היוקרתיים והמוכרים. במהלך 1930 דגמי האימפריאל שופרו והובדלו עוד משאר דגמי קרייזלר, ולמעשה הפכו כבר לתת-מותג, שאף הורכב ונבנה בפס ייצור נפרד. שנה מאחר יותר, ב-1931, הוחלפה ה'אימפריאל L' ב'אימפריאל CG' שלראשונה בקרייזלר צוידה במנוע 8 צילינדרים מתבקש – המינימום עבור מי שחפץ להשתייך לליגה העליונה של המכוניות בארה"ב, שכבר כללה לא מעט חברות שהציעו יצירות-על לא פעם מדהימות, עם מנועי 12 ואף 16 צילינדרים.

שובה של האימפריאל

אימפריאל ניו-יורקר 1973

אימפריאל ניו-יורקר 1973

האימפריאל האמיתיות האחרונות הוצעו בשנים 74'-75'; השם אימפריאל לא נעלם מאז בקרייזלר, ואף חזר בהבלטה בגירסאות המפוארות יותר של דגמי ה'ניו-יורקר' בתחילת שנות ה-90', אך תקופה זו היא לא משהו שתעשיית הרכב האמריקנית תרצה לזכור, לבטח לא בקרייזלר. הייתה זו תקופה שבה ניסו באמריקה לייצר "מכוניות אירופיות" או "יפניות", קרי:  "קומפקטיות", ורוב התוצאות היו שעטנז מזעזע של עיצוב נוראי, איכויות הרכבה מביכות והתנהגות שגרמה לרבים לרוץ ולקנות עוד מכונית לחותנת. זה לא היה זה, ולא בכדי חוזר גל הרטרו של ימינו הרבה שנים קודם לכן, לתקופה שבה ודאי ניתן היה לומר על המכוניות האמריקניות הרבה דברים רעים (ורובם היו נכונים) אך לבטח לא לקחת מהן את אופיין השונה, ממדיהן חסרי הבושה והייחוד שבגודל, במנועים הענקיים ובמרחבי הפנים שהזכירו יותר דירה קטנה מאשר מכוניות מאותה התקופה שיוצרו באירופה או ביפן. ככה האמריקנים רצו באמת את מכוניותיהם, וכך הן סופקו להם. ואם האירופיות היו זעירות אך "בטוחות ומהנות יותר לנהיגה" – אז "שיקפצו לנו לתוך הבאגאז'"...

אימפיריאל קונספט

אימפיריאל קונספט

במסגרת תערוכת הרכב של דטרויט שנערכה בתחילת ינואר 2006, הושקה האימפריאל הבאה של קרייזלר, או נכון יותר: הושקה מכונית קונספט שמחייה את השם המיתולוגי. ובקרייזלר – עיניכם הרואות – השתמשו בשם המציין את גירסאות הפאר של היצרנית לא בכדי. האימפריאל קונספט היא עדיין בגדר מכונית תצוגה שאינה מיועדת לייצור, אך הכוונה ברורה בהחלט: להתחרות ביוקרתיות שבמכוניות אירופה וארה"ב. האימפריאל קונספט מתוכננת ובנויה בדיוק כמו דגמי האימפריאל מן העבר: לשמש כספינת הדגל המפוארת של הקונצרן.
העיצוב של האימפריאל קונספט מזכיר באי-אילו אלמנטים קווי עיצוב קלאסיים של מכוניות בנטלי ורולס-רוייס מימים עברו – בעיקר החרטום הבולבוסי הבולט והחלק האחורי המאסיבי, שמעל לשניהם בולט אלמנט ה-V ממעל, המוסיף את הנופך האריסטוקרטי-קלאסי-יוקרתי למכונית. חלק ימצאו גם, ללא ספק, קווי דמיון המשיקים לפאנטום החדש והמרשים של רולס-רוייס. למעשה, כל העסק נראה כמשהו שכלל אינו קשור לקרייזלר ולקווי העיצוב הנועזים המאפיינת יצרנית ענק זו, המבליטה אותה מזה שנים מעל לכל שאר היצרניות הגדולות. למעט הסבכה הקדמית ('גריל'), המזכירה את קו העיצוב העכשווי של קרייזלר (C300 – ולא בכדי. על כך בהמשך), ניתן היה בקלות לחשוב שהמדובר ביצירה אירופית – אנגלית, למען הדיוק – ולא במכונית אמריקנית שורשית. עיצוב שכזה אינו מקרי, והוא חוזר אל שנות ה-20' וה-30', אל דגמי האימפריאל הראשונים ששאפו להעמיד את קרייזלר בשורה אחת עם הטובות שבמכוניות היוקרה בעולם – שאיפה הקיימת, ככל הנראה, גם כיום.

מכוונים לגובה הרצוי

אימפיריאל קונספט פנים

תא הנוסעים המפואר כולל בין היתר דיפוני עור משובח, שורש עץ מלוטש ושימוש במתכת עם ברונזה המעניקה לחלקי המתכת החשופים גוון אדמדם-חום. השילוב בין מתכת לעץ מהווה אחד מסימני ההיכר האופייניים של דגמי האימפריאל במשך הדורות. השמשות - בכלל זה הגג השקוף - מצופות אף הן שכבה דקיקה של ברונזה, כדי "להתאים" לצבע הרכב הכללי. מסך-מגע לנהג ו/או לנוסע שלידו ומסך נוסף לנוסעים מאחור, מאפשרים בקרה ושליטה במערכות השמע, המיזוג, הניווט ועוד - בקלות רבה

האימפריאל קונספט הענקית מתבססת אמנם על הקרייזלר C300, אך נמתחה והוגדלה לכל כיוון אפשרי; בסיס הגלגלים של הלימוזינה המונעת בגלגליה האחוריים הוארך ב-43 ס"מ בהשוואה ל-C300, והוא עומד עתה על 3.12 מטרים מאוד נדיבים. מיקום הגלגלים – יחסית בקצוות המרכב – מאפשר נתון אורך כללי מכובד של 5.44 מטרים אך בהחלט לא מוגזמים. נתון זה, אגב, מהווה סימן נוסף לגבי הסיכויים לראות משהו סדרתי על בסיס מכונית תצוגה זו בעתיד. עוד בהשוואה ל-C300 צמח נתון הגובה בכ-15 ס"מ, והוא עומד כאן על למעלה מ-1.61 מ'. כיאה וכמקובל במכוניות העילית בימינו, ברור שגם באגף הביצועים מוצע די והותר לכל דורש ולמילוי כל גחמה – לפחות מבחינת הפוטנציאל. במקרה של מכונית התצוגה דנן, מותקן מלפנים, מתחת לחופת המנוע הכבירה, מנוע V8 בנפח הקלאסי של 5.7 ליטר ועם השם המיתולוגי Hemi (סדרת המנועים המחוזקת בקרייזלר מאז שנות ה-60'). ההספק עומד על 340 כוח-סוס הרחוקים ממיצוי מלוא פוטנציאל יחידת ההנעה, אך עדיין מספיקים – כהצהרת קרייזלר – למהירות מרבית של כמעט 260 קמ"ש וליכולת זינוק ממצב עמידה ועד ל-100 קמ"ש תוך 5.5 שניות בלבד.

אלה שהופתעו לראות ענקית מפוארת זו המתהדרת בשם הכה מפורש מן העבר, נטו לחשוב שבקרייזלר מכוונים הכי גבוה שאפשר, קרי: תחרות אמריקנית לרולס-רוייס, בנטלי, מאזראטי ומאייבאך. ייתכן כי זו הייתה כוונת המשורר מלכתחילה, אך ביצועי המתחרות בסגמנט המכונה לא פעם "קטגוריית 250,000 הדולר ומעלה" בעיתיים משהו, בלשון המעטה, וצורמת במיוחד האכזבה מנתוני המכירות של החברה קרובת המשפחה – מאייבאך לבית דיימלר-קרייזלר, שמתקשה להתרומם. גם רולס-רוייס שבבעלות ב.מ.וו אינה במצב מזהיר, אף-על-פי ששם המצב פחות מביך מאצל יצרניות עילית אחרות. בקרייזלר מאמינים כי אם יידבקו בקונספט שהצליח במשך שנים כה ארוכות ותוך מעבר תהפוכות רבות, משברים וקשיים – אין סיבה להיכשל; השם אימפריאל עדיין מהדהד באמריקה מספיק חזק כדי שייזכר על-ידי רבים (מה שאגב התברר כטעות לגבי מאייבאך, עת הסתבר שרבים לא ממש זוכרים את מותג העילית הגרמני משנות ה-30'), ואם יידבקו בקרייזלר בעיצוב המיוחד, בהנאה מהנהיגה – אותה חרטו על דגלם – ובעיקר בתג מחיר שיהפוך את האימפריאל למכונית הפאר שנותנת הכי הרבה מטרים/קילוגרמים לדולר, הרי שסיכויי ההצלחה בהחלט מבטיחים.

היסטוריה בתמונות

קרייזלר אימפיריאל 1927
כך זה החל; הקרייזלר הראשונה שכונתה 'אימפריאל' הושקה ב-1927 לאחר שבמשך שנתיים צורף השם לגירסאות מאובזרות ומפוארות של ה-Six הוותיק והמוצלח
גרסת ה-Town Car Imperial
גירסת ה-Town Car Imperial המפוארת הזו מ-1931 היתה מכונית השרד הרשמית של וולטר קרייזלר, מייסד החברה
Imperial Speedster
לא רק לימוזינות מפוארות  נקראו 'אימפריאל' במשך תקופה ארוכה, אלא גם "גולות כותרת" אחרות בהיצע. כאן מובאת דוגמה לדו-מושבית פתוחה ויפהפייה שנקראה Imperial Speedster, מ-1932
אימפיריאל Airflow 1934
אב-טיפוס אווירודינאמי במיוחד, שתוכנן ועוצב בהשראת רכבת מהירה באותו השם, אמור היה להיות חזון החברה למכונית הפאר של מחר. ה-Imperial Airflow מ-1934 הקדימה את זמנה
1939 Chrysler Imperial Custom Parade Phaeton
1939 Chrysler Imperial Custom Parade Phaeton
1950 Chrysler Imperial
1950 Chrysler Imperial
1955 Chrysler Crown Imperial Limousine
1955 Chrysler Crown Imperial Limousine
1958 Chrysler Imperial d'Elegance
Chrysler Imperial d'Elegance, כך חשבו ב-1958 שתיראה האימפריאל של העתיד. קונספט מהתקופה שבה הדימיון באמת עלה על כל מציאות בארה"ב…
1962 Chrysler Imperial Crown Conv
1962 Chrysler Imperial Crown Conv

הקרייזלר New Yorker Brougham החליף למעשה את האימפריאל האחרונות בשנים 76' ואילך. הייתה זו לימוזינה או קופה מפוארת, ענקית (כמעט 6 מטרים אורכה!) ובנויה לפי מיטב מסורת "משחתות האוטוסטראדות" האמריקניות של שנות ה-70'. הייתה זו הפעם האחרונה שקרייזלר הציעה בשוק האמריקני מכונית מקבילה לקאדילאק ולינקולן – מכוניות הפאר האמריקניות – עם תג מחיר דומה ולעיתים אף גבוה יותר
אימפיריאל 1975
האימפריאל האמיתית האחרונה יצאה את פסי הייצור של מפעלי קרייזלר ב-12 ביוני 1975. היא נמכרה לעובד קרייזלר שביקש לשמור על אלמוניות, תמורת  10,403.35 דולר. מכונית פאר אמריקנית אמיתית, קלאסית ובעיקר – ע-נ-ק-י-ת! עוד באותה השנה היא הוחלפה במכונית כמעט זהה, לבטח זהה לגמרי מבחינה מכאנית, שנקראה 'ניו-יורקר' בלבד, ללא צירוף התואר 'אימפריאל' שאת מקומו תפס השם 'לה-ברון'.
גירסת לימוזינה מוארכת של האימפריאל מ-1955
גירסת לימוזינה מוארכת של האימפריאל מ-1955
אימפריאל Crown Convertible 1964
אימפריאל Crown Convertible 1964
אימפריאל Crown four door hardtop 1964
אימפריאל Crown four door hardtop 1964
אימפריאל Crown Convertible 1968
אימפריאל Crown Convertible 1968
אימפריאל לה-ברון 1968
אימפריאל לה-ברון 1968
אימפריאל לה-ברון 1970
אימפריאל לה-ברון 1970 – תחילת דור הנפילים בארה"ב
אימפריאל לה-ברון 1970
אימפריאל ניו-יורקר 1971


פורסם לראשונה במגזין "רכב", גיליון 53, יוני 2006.

תגובות