שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר
מאמרים נוספים

הדפס
מטבעות סין

השיטה המוניטארית, גורם מכריע בשינויים החברתיים והכלכליים שהתחוללו בסין, מהווה עדות היסטורית רבת-ערך אודות הארץ רבת הפנים ● תערוכה במוזיאון ארץ ישראל, תל אביב

סיסיליה מאיר  |  צילום: ליאוניד פדרול-קביטקובסקי

קונכיות "פי הכושי", (ביי,b ei 貝); התקופה הניאוליתית (אלף השלישי לפנה"ס לערך)

קונכיות "פי הכושי", (ביי,b ei 貝); התקופה הניאוליתית (אלף השלישי לפנה"ס לערך)

סין היא ארץ ענקית ורבת פנים. למרות שרכסי הרים, מן הגבוהים בעולם, ונהרות, מן הארוכים בנמצא, מחלקים את שטחה, היא שמרה על אחדותה במשך למעלה מאלפיים שנה; זאת הודות לשלטון קיסרי ריכוזי ותרבות אחת משותפת. חרף העובדה שסין לא הייתה מנותקת מהעולם, היא פיתחה מסורת תרבותית ייחודית לה, שהשפיעה רבות על שכנותיה.

עד לפני זמן לא רב הייתה סין בעיקרה ארץ חקלאית. האדמה עובדה בידי משפחות שנטו להסתגר ולספק את כל צורכיהן בעצמן. עם זאת, היו האיכרים הסינים תלויים בכלכלת השוק המתפתח לשם רכישת כלים ואספקה. תחילה, כמו בכל חברה בראשיתה, די היה בסחר חליפין לספק כמעט את כל צורכי האוכלוסייה. תשלומים נעשו באמצעות סחורות, ואמצעי תשלום אחרים כמעט שלא נדרשו. קיימות עדוית ארכיאולוגיות לכך שגם בתקופות קדומות התקיים סחר בחומרי גלם ובסחורות. המסחר בסין צמח בעקבות היווצרות עודפי תוצרת חקלאית והתפתח מוקדם למדי (כבר בשלהי התקופה הניאוליתית, המחצית השנייה של האלף השני לפנה"ס), בשל רבגוניות המשאבים המקומיים והדרישה הגוברת לדברי מותרות. למרות שמעמד הסוחרים נחשב נחות על-פי ערכי המסורת הסינית הקונפוציאנית ואף הוטלו עליו מגבלות על-פי חוק, שגשג הסחר האזורי והבין-אזורי.

מאז הופעת מטבע המתכת לראשונה במאות ה-7-6 לפנה"ס, נחלקו המלומדים הסינים בדעותיהם בסוגיית היתרונות והחסרונות הכרוכים בשימוש בו. היו בהם שחששו, כי השימוש במטבע יביא לשינויים חברתיים מעמיקים ואפילו יערער את הסדר החברתי הקיים. חרף זאת, התפשט השימוש במטבע במהירות והיכה שורשים בסין, עד כדי כך שבמאה ה-4 לפנה"ס הפילוסוף הדגול מנגדזה (372-289 לפנה"ס לערך) לועג לאחד ממתנגדיו הדוגל בביטול שיטת השוק ובשיבה ל"תקופת הזוהר", כלשונו, כאשר אנשים סיפקו את כל צורכיהם בעצמם. במאה ה-2 לפנה"ס הקדיש ההיסטוריון החשוב, סהמא צ'יין (145-86 לפנה"ס לערך), בספרו רב-המוניטין "רשומות היסטוריות" פרק שלם לכלכלה ולשיטת המטבע על שימושיה, לטוב ולרע.

מטבע ארד בצורת את-חפירה (בו-צ'יין), שושלת ג'ואו המזרחית, המאות ה-6-7 לפנה"ס לערך

השיטה המוניטארית, גורם מכריע בשינויים החברתיים והכלכליים שהתחוללו בסין, מהווה עדות היסטורית רבת-ערך.

המטבע הסיני בראשיתו

בחלוף הזמן חלק מן המוצרים כגון דגנים, אריגים (קנבוס, צמר, משי), מלח ותה ועוד, קיבלו ערך בסיסי ועל כן התאימו לשמש אמצעי תשלום.

עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות הביאו את החוקרים להשערה, לפיה בתקופות קדומות ביותר התייחסו לקונכיות "פי-הכושי" כאל סמלי עושר ומעמד וכאל מטבעות כביכול. ראו בהם פריטים יקרים ששימשו מתנות, אמצעי חליפין ומדידת ערך (השערה זו מקבלת אישוש מן הכתוב על לוח ארד משנת 925 לפנה"ס); האידיאוגרמה של המילה "קונכייה" (bei 貝) מורכבת מסימני כתב הקשורים לעושר ולערך. אולם, עדויות ארכיאולוגיות, משלהי תקופת שושלת שאנג, ובעיקר מראשית שושלת ג'ו המערבית במאה ה-11 לפנה"ס, מחזקות את הסברה, לפיה השימוש בקונכיות לתשלום הולך ופוחת. מתקופה זו ואילך, כאשר מלאכת ערבוב סגסוגות וטכניקות היציקה השתפרו, שימש הארד (סגסוגת של נחושת ובדיל) בייצור כלים שונים – למן כְּלי נשק, כלי עבודה חקלאיים, כלי בית ועד כלים טקסיים. משהוכר ערכו של הארד, נהפכו פריטים שונים שנוצקו בו לבעלי ערך מקובל או לאמצעי חליפין אפשרי, ללא תלות בערכו העצמוּתי (האינטרינסי).

מטבע ארד המחקה קונכיות "פי הכושי" (טונג ביי 銅貝), תקופת האביב והסתיו (476-770 לפנה"ס)

מטבעות הארד הראשונים, שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות ושימשו אמצעי תשלום, עוצבו בצורת את-חפירה. הם נוצקו בתקופת שושלת ג'ו, במאות ה-6-7 לפנה"ס לערך, באותו הזמן שבו הופיעו המטבעות הראשונים בעולם המערבי. למן המאה ה-5 לפנה"ס, נוצקו גם מטבעות בצורת סכין. המטבעות דמויי האת והסכין היו כנראה בעלי ערך סמלי שנבע מזיקתם לכלי הארד שחיקו בקנה מידה קטן בהרבה. הבחירה דווקא בהם הייתה תולדה של הצורך להפוך צורות קלות לזיהוי לחפצים נוחים לשימוש בסחר חליפין ואפילו לאמצעי תשלום. צורת מטבעות נוספת חיקתה את קונכיית "פי-הכושי" בחומרים שונים כמו מתכת ועצם.

כלכלת סחר החליפין בחברה הסינית הקדומה משתקפת במטבעות אלה, בעלי הצורה המוזרה משהו. הכלים, שצורתם חוקתה במטבעות, נוצרו בבתי מלאכה ובבתי חרושת שהתמחו במלאכה זו, והאיכרים נאלצו לרכוש אותם בשווקים המקומיים. על כן אין זה מפתיע, שדווקא מוצרים בעלי ערך אלה שוחזרו בזעיר אנפין והמשיכו להוות את אמצעי התשלום גם עם התפתחות המסחר.


מטבע ארד היצוק כחיקוי מסוגנן של קונכיית "פי הכושי", המכונה בסין "אף-נמלה" (יי-ביי-צ'יין), תקופת המדינות הלוחמות (221-452 לפנה"ס)

בעידן הידוע בתולדות סין בשם תקופת האביב והסתיו (770-453 לפנה"ס) ובתקופת הממלכות הלוחמות שבאה בעקבותיה (452-221 לפנה"ס), הייתה הקיסרות מחולקת למדינות אזוריות שהתחרו ביניהן על השליטה באדמות, במשאבים ובכוח האדם. מרבית המדינות במישור המרכזי הנפיקו כסף בצורת את-חפירה, אך כמה מדינות בצפון-מזרח סין המשיכו ליצוק כסף עשוי ארד בצורת סכין. מדינת צ'ין במערב וכן כמה מדינות במרכז סין התחילו להנפיק מטבעות עגולים, בעוד שמדינת צ'ו בדרום אימצה שיטה מוניטארית ייחודית שהתבססה על הערך העצמוּתי של מטילי זהב ושל מטבעות ארד דמויי קונכיית "פי-הכושי" המכונים בסין "אף-נמלה". השימוש בסוג זה או אחר של שיטה מוניטארית היה קשור יותר לחלוקה לאזורים טבעיים ותרבותיים בעלי מסורות ומנהגים דומים מאשר לחלוקה מדינית. ניתן לראות ביציקת המטבעות השונים ניסיון של מדינות אלה להיטיב עם כלכלתן ולבסס את שלטונן.

במאה ה-4 לפנה"ס, עבר המטבע הסיני שינוי קיצוני בצורתו. מכאן ואילך, נוצקו מטבעות בצורת דיסק עגול ובמרכזו חור מרובע. מטבעות אלה נשאו שמות שונים במדינות שונות. במדינת צ'ין, למשל, הם נקראו באנגליאנג, על שום הכיתוב הדו-סימני שמשני צדי החור – באן וליאנג שפירושו "חצי אונקייה" (כמשקל המטבע). מכאן ואילך שמר המטבע הסיני על צורתו זו במשך למעלה מאלפיים שנה.

מטבע באנג-ליאנג (חצי אונקייה), שושלת צ'ין (206-221 לפנה"ס)

לאחר כניסתם לשימוש, הפכו המטבעות אמצעי תשלום חשוב בסין הקדומה. בדומה למערב, גם בסין השתמשו בהם במסחר, כאשר מחירי הסחורות נקובים במטבעות. אולם, אפילו לאחר כניסתם לשימוש, לא החליפו המטבעות לחלוטין את האמצעים המסורתיים לתשלום מסים. אלו שולמו בעיקר במוצרים כמו תה, משי, אורז או תבואה, וזאת כמעט עד לעת האחרונה.

כסף קיסרותי

לדעת רוב ההיסטוריונים, תולדות קיסרות סין משתרעות על פני 2,500 שנים – מן הקיסרות צ'ין ועד סוף שושלת צ'ינג (221 לפנה"ס ועד שנת 1911). שנים אלה נחלקות לשתי תקופות עיקריות: א. קיסרות סין המוקדמת – משושלת צ'ין (221-206 לפנה"ס) עד שושלת טאנג (618-906 לספירה); ב. קיסרות סין המאוחרת – משושלת סונג (960-1279 לספירה) עד שושלת צ'ינג (1644-1911). תקופת הקיסרות הייתה רצופה בעלייתן ונפילתן של שושלות רבות. אמנם, היו לסירוגין תקופות של איחוד מדיני בין אזורים שונים ותקופות של מלחמות וסכסוכים ומעת לעת אפילו תקופות שבהן התקיים שלטון זר, אולם ככלל, תקופת הקיסרות הייתה יציבה למדי והתאפיינה בין השאר בממשל מתקדם, שבו מונו אנשים לתפקידיהם על-פי כישוריהם (המריטוקרטיה) ולאו דווקא על-פי ייחוס משפחתי. לכל שושלת היו המאפיינים הייחודיים לה. השפעות תרבותיות ומדיניות זרות מצאו להן דרך לתוך סין בשל ההתפשטות הטריטוריאלית, גלי ההגירה וההיטמעות, והביאו להיווצרותה של התרבות הסינית.

הממלכה הראשונה, שעלה בידה להשתלט על כל הממלכות האחרות ולשים קץ למלחמות הפנימיות ולאחד את סין, הייתה שושלת צ'ין, שבראשה עמד הקיסר צ'ינשי חואנגדי (221-210 לפנה"ס). אף כי שושלת זו לא האריכה ימים (221-206 לפנה"ס), נודעה לה חשיבות מכרעת בגיבושה של סין ובהפיכתה למדינה מאוחדת והומוגנית. השושלות שבאו בעקבותיה התפארו בהישגים תרבותיים חשובים או לחילופין סבלו מאי-שקט פנימי, עד שהופלה הקיסרות האחרונה בשנת 1911 וכוּננה הרפובליקה של סין.

מטבע פו-חואו של הקיסר ואנג מאנג (23-9 לספירה), שושלת חאן

לשמו של הקיסר צ'ינשי חואנגדי שהכתיר עצמו בשם זה (שפירושו "הקיסר הראשון" של שושלת צ'ין), ואשר קברו מפורסם ברחבי העולם הודות לחיילי הטרקוטה שהוצאו ממנו, נקשרו רפורמות מקיפות שאומצו על-ידי כל השושלות שבאו בעקבותיו. זאת למרות העובדה שהרפורמות של שושלת זו החלו כבר קודם לכן, עוד בימי מלכותו של הדוכס סיאו, כאשר שאנג יאנג מונה לשר הראשון במעלה (351 לפנה"ס). שאנג יאנג, שנודע כרפורמאטור הגדול של שושלת צ'ין, חידש ותיקן בכל תחומי החיים: הכתב, מסורות ומנהגים עתיקי יומין, חוקים, מִנהל מדיני, ארגון חברתי, מימון ציבורי ומסים, הצבא והמשטרה החשאית, קרקעות, משקלות ומידות. הודות לקווי המדיניות שהתווה, היה בידיהם של הנסיכים המאוחרים יותר של שושלת צ'ין – חויון (311-337 לפנה"ס), ג'אוסיאנג (251-306 לפנה"ס) ו ג'נג (221-246 לפנה"ס) שהפך לצ'ינשי חואנגדי –להשמיד את שש הממלכות האחרות ולאכוף את חוקי ממלכת צ'ין המוקדמת בכל שטחי הקיסרות החדשה המאוחדת. בין השאר, נאכף השימוש במטבעות הבאנגליאנג, שהוזכרו לעיל, במידה הולכת וגוברת בשטחים שנכבשו בידי צבא צ'ין, החל משלהי המאה ה-4 לפנה"ס ועד שנת 221 לפנה"ס.

מטבע יונג אנ- וו-ג'ו מהקיסר סיאו  ג'ואנג, שושלת ויי הצפונית (529-528 לספירה)

אחד הממצאים הארכיאולוגיים החשובים ביותר, הקשורים בנומיסמטיקה הסינית, הוא מטבעות באנגליאנג שנתגלו בקבר משנת 305/6 לפנה"ס בצ'נגצ'ואן במחוז סיצ'ואן, שנכבש על-ידי צ'ין ב-316 לפנה"ס. הליאנג (האונקייה הסינית) שקלה 24 ג'ו (מידת משקל סינית: 1 ג'ו = 2/3 גר'), שהם כ-16 גר'. הבאנגליאנג המקורי שקל כ-12 ג'ו (8 גר'). המטבע שמר על הכיתוב שציין את משקלו למרות שמשקלו השתנה בעשורים שבאו אחר כך. ואכן, מטבעות באנגליאנג, שנמצאו במגוון רחב של גדלים וסגנונות קליגראפיים, נשאו כולם כיתוב זהה.

באורח מסורתי, קווי המתאר המעוגלים של הבאנגליאנג מסמלים את השמים ואילו מרכזו המרובע – את (כדור) הארץ. בנוסף לסמליות הגלומה בו, שימש החור המרכזי להשחלת כמה מטבעות יחד על רצועה או חבל ליצירת ערכים גבוהים יותר – נוהג שכיח שנבע מערכו הנמוך של מטבע יחיד. למעשה, נועד החור המרובע במקורו להשחלת מטבעות על מקל בעל צורה מרובעת כדי לשייף את כולם בבת אחת על אבן; לו החורים והמקלות היו עגולים, לא ניתן היה לסובב את המטבעות ולשייף את שוליהם יחד על האבן.

מטבע פו-חואו מהקיסר ואנג מאנג (23-9 לספירה), שושלת חאן

שלא בדומה למטבעות במקומות אחרים, המטבעות הסיניים אינם נושאים דמויות, אלא סימני כתב בעלי משמעות סמלית שנועדו להאדיר את שמו של הקיסר. סימני הכתב יוצרים את הדגם ומשמשים אמצעי לזיהוי; בדרך כלל הם כוללים את שם התקופה, ערך המטבע ומקום המטבעה. בתחילה הופיעו רק שני סימני כתב על פני המטבע שציינו את משקלו; הצד השני היה בדרך כלל חלק. בחלוף הזמן, הופיעו ארבעה סימני כתב, כאשר שניים מציינים את תקופת ההנפקה ושניים מציינים את מושג הכסף במחזור. סימני הכתב שהופיעו על פני המטבעות היו בדרך כלל כתובים בכתב החותם הגדול (דאג'ואנשו, סגנון המטבע של השושלות הלוחמות, בעיקר מתקופת ואנג מאנג [23-9 לספירה] עד תקופת שש השושלות [589-222 לספירה]). הצורה המתעקלת של סימני הכתב על המטבעות הייתה אופיינית לשושלת ג'ו הצפונית (557–581 לספירה). משלהי המאה ה-6 ואילך, הופיעו סימני הכתב על המטבעות לא רק בכתב החותם אלא גם באחד הסגנונות הקליגראפיים המסורתיים של סוגי הכתב העיקריים: כתב החותם הקטן (סיאוג'ואנשו), הכתב הקלריקלי או כתב הפקידים (לישו), הכתב הרשמי או המדויק (קאישו), כתב היד החופשי (סינגשו), או כתב העשב (צאושו). מאחר שקליגראפיה במסורת הסינית נחשבת לאחת מצורות האמנות הנשגבות ביותר, אפשר למצוא לעתים קרובות את שמות האומנים שעיצבו את הכיתובים על המטבעות. לעתים, הקיסרים עצמם ביצעו את עבודת הקליגראפיה שהופיעו על מטבעותיהם.

גם שושלת האן המוקדמת (260 לפנה"ס – 9 לספירה) המשיכה לנקוט בשיטת המשקל בהנפקת מטבעות. למרות שהם כונו עדיין בזמנהּ באנגליאנג, הצטמצם משקלם בצורה ניכרת, אם על-ידי הקטנת המטבע או על-ידי הגדלת החור המרכזי. מכאן ואילך הפך הפער בין הערך הנקוב לבין כמות המתכת הממשית דבר שבשגרה, והחלה ירידת ערך המטבע לראשונה בקנה מידה רחב בתולדותיה של סין. לתופעה זו התלוותה אינפלציה חמורה שהגיעה לשיאה במחסור במצרכי יסוד ובהרס התשתית היצרנית. זו נבעה לא רק מגיוס כוח אדם רב לבניית מיזמים אדירים (כמו החומה הסינית שתחילתה עוד בשושלת צ'ין), אלא גם משורה של מלחמות פנימיות שהתחוללו לאחר נפילת שושלת צ'ין.

מטבע וו-ג'ו מהקיסר סואנ-די (49-74 לפנה"ס), שושלת חאן

מטבעות הבאנגליאנג הונפקו עד לשנת 118 לפנה"ס. לאחר שהגיעה לקצה התקופה שהתאפיינה באי-יציבות כלכלית ובאי-שקט חברתי ומדיני בראשית שלטונה של שושלת האן, הכניס הקיסר וודי (87-141 לפנה"ס) סוג חדש של מטבע למחזור, שנשא את הכיתוב ווז'ו ושקל 5 ג'ו (3.25 גר'). בתקופה זו הייתה כבר כלכלה מוניטארית מלאה, על אף שבמקביל שימשו אמצעי תשלום נוספים כמו מצרכים (דגנים, תה או משי). תפוצת המטבע החדש הייתה רחבת היקף, ולאחר שהתקבל באזורי הגבול, התפשט השימוש בו גם בפנים הארץ. הווז'ו נחשב בקרב חוקרים לאחד המטבעות המוצלחים של "סין הישנה". במשך 700 שנה, כאשר המטבע היה במחזור, חולקה הקיסרות לכמה מדינות אוטונומיות, שחלקן המשיכו להנפיק מטבעות ווז'ו אזוריים, עד שאוחדה הקיסרות מחדש בשלהי המאה ה-6.

בשנת 621 לספירה, כאשר הקיסרות אוחדה מחדש בתקופת שושלת טאנג, הצהיר הקיסר גאודזו (618-626 לספירה), כי עבר זמנו של מטבע הווז'ו ולמחזור הוכנס מטבע חדש, שנשא את הכתובת קאיואן טונגבאו, שפירושה "מטבע במחזור בתחילתו של עידן חדש". יש לציין, שהכיתוב החדש לא התייחס למשקל המטבע או לתאריך הנפקתו אלא למושג של כסף במחזור. ובכך נוצר סטנדרט חדש למטבעות. כל שושלת חדשה הנפיקה מטבעות קאיואן טונגבאו משלה והחליפה את שני סימני הכתב בשם התקופה שבה הם הונפקו (השימוש בתואר המלכותי ניינחאו 年號 הוא בגדר אמירה פוליטית; השימוש בו על פני מטבעות היה נפוץ רק בתקופת חמש השושלות [975-907 לספירה], אך הוא נכנס לשימוש מוקדם יותר בממלכות קטנות, וכן השתמשו בו מעת לעת בתקופת ששת השושלות [589-317 לספירה]). שמות התקופות הוחלפו מקיסר לקיסר, ולעתים גם כמה פעמים במשך שנות מלוכתו, כך שהמטבעות הם אמצעי חשוב ביותר בקביעת תיארוך מדויק.

בשל הערך הנמוך של המטבע היחיד היה נהוג ליצור שרשרות בנות אלף מטבעות (ולעתים אף פחות) שכונו מין או גואן, על מנת ליצור יחידת רכישה. השימוש בשרשרת גואן הוא תולדה של השימוש בפנג – סל שהכיל אלף מטבעות. השרשרות היו נפוצות בימי שושלת צ'ין, גם בטרם אוחדה הקיסרות במאה ה-3 לפנה"ס. אך הן הוזכרו רק בתקופת שושלת האן המערבית, בתקופת מלוכתו של חאן וודי (141-87 לפנה"ס), בין השאר על-ידי ההיסטוריון הנודע סהמא צ'יאן (145-86 לפנה"ס לערך) כמו גם ברישומים מאוחרים אחרים.

מטבעות הקאיואן טונגבאו היו בשימוש בסין כמו גם במדינות השכנות שחיו בהשפעה סינית ב-1,300 השנים שלאחר מכן. המטבעות הסיניות מכונות קאש בעולם המערבי, למרות שאין למונח האנגלי cash (מזומן) כל קשר למסורת הסינית (מקורו ב- kasu או casha בטמילית, והוא מציין יחידה מוניטארית הודית). חרף העובדה, שהסינים היו ערים לשימוש במטבעות כסף וזהב בעולם המערבי בשל המסחר שהלך והתרחב, הם שמרו במשך כל תקופת הקיסרות על מטבעות הארד הייחודיים, בעלי הערכים הנמוכים, ששימשו במסחר יומיומי עד לתחילת המאה ה-19. בתקופה זו היו המטבעות עשויים בעיקר ארד או פליז. הם הונפקו במחוזות השונים ונשאו את שמותיהם.

מטיל כסף, סי-סה, המאה ה-19

תולדות המטבע של סין מובנות יותר נוכח חשיבות הגורם האזורי. מאחר שסין היא ארץ רחבת ידיים, נחלק המִנהל למחוזות אזוריים. המטבעות הסיניים המוקדמים ביותר הונפקו לא רק על-ידי השלטון המרכזי, שאמנם היה אחראי לשיטה המוניטארית שהתקיימה ברחבי המדינה, אלא גם על-ידי גורמים מנהליים אזוריים, ואפילו על-ידי גורמים פרטיים. בתקופות של ריבונות אימפריאלית רבת עצמה התקיימה שיטה מוניטארית אחידה ולעתים רחוקות הותרה היציקה הפרטית והמקומית. רק בתקופות של חוסר יציבות, התאפשרה הנפקת מטבעות מקומית, לרוב על פי סטנדרטים אחידים; למעשה, הרשויות המקומיות והמנפיקים היו יוצקים מטבעות "מקובלים" מבלי להיצמד לסטנדרט החוקי, ולעתים הרשויות, הן המקומיות והן המרכזיות, העניקו חוקיות למטבעות המקומיים הללו. חלק מהמחוזות הנפיקו מטבעות ארד, בעוד שהאחרים הנפיקו מטבעות עשויים ברזל, אבץ, או פליז. כמתכת מוניטארית הופיע הפליז רק באמצע המאה ה-16.

שלושת תפקידי הכסף המסורתיים – אמצעי תשלום, מידה לערך וצבירת הון (על-פי התיאוריות של אדם סמית, קרל מרקס ואחרים) – אינם תופסים במקרה של המטבע הסיני, שלא היה מעולם אמצעי לצבירת הון. הסינים האמינו, כי "המטבע צריך לזרום במבנה החברתי כפי שהדם זורם בגוף האדם". לו היה למטבע ערך עצמוּתי היה אפשר לראות בו בנקל אמצעי לצבירת הון, אך הדבר היה עוצר את המחזור המוניטארי ובכך מזרז משבר. לכן התנהלה הכלכלה הסינית על טהרת מטבעות הקאש פחותות הערך, והממשלה ציפתה שהאוכלוסייה תסתפק במטבעות אלה. ואכן, השיטה פעלה כשורה אצל יחידים שערכו את קניותיהם בעצמם, אך היא לא צלחה לצבירת הון או למסחר בעסקות גדולות. אי לכך, היו ניסיונות להשתמש במטילי כסף לא רשמיים (כבר במאה ה-11), אך אלה ננטשו עד מהרה, מאחר שהתרבו המטילים המזויפים. לעסקות הגדולות יותר מגואן אחד לפחות השתמשו בכסף נייר או במטילי הכסף הרשמיים.

רק בימי הקיסרות המאוחרת בתקופת שושלת צ'ינג (1644-1911), החל השימוש במטילי כסף, סיי-סי, שערכם נמדד במשקל בלבד. אלה היו חתומים בדרך כלל על-ידי החברה שיצרה אותם – ונשאו את שמות המנפיקים, שנת ההנפקה ומקום ההטבעה ולעתים אף את סוג המס ששולם בהם. מטילי סיי-סי היו בעלי משקלים שונים, המילה סיי-סי היא שיבוש מערבי של המילה סי ין (כסף משובח) או סי סה (משי משובח, שהתייחס לעובדה שמטיל כסף בעל צורה זו היה טהור וניתן היה להפוך אותו באמצעות חום לחוטים משובחים).

מטילים אלה לא הילכו במחזור כדרך הכסף כיום. לא שילמו בהם בשוק, אלא הם נועדו בדרך כלל לנשיאת סכומי כסף גדולים או לצבירת הון. משום שהם נוצקו בתבניות בעבודת יד, הם לא היו זהים זה לזה. הכיתובים הוטבעו, כאשר המתכת הייתה עדיין נוזלית למחצה. בגלל תהליך זה, השוליים בלטו לעתים ונוצרה צורת סירה או קערית קטנה. מטילים אלה מוכָּרים במגוון צורות, והנפוץ ביותר הוא היואנבאו הגדול, ששקל 50 ליאנג ועוצב בצורה של סירה או נעל. ערכם של מטילי הכסף אלה היה, כאמור, שווה למשקלם. מרביתם היו בעלי משקל סטנדרטי של 35-38 גר'. הכסף היה דומה לשאר המוצרים וערכו השתנה על-פי גורמים מקומיים וחיצוניים. המשקל הממשי של מטילי הכסף השתנה ממקום למקום ומעת לעת, וזאת משום שיחידת המשקל לא הייתה אחידה אלא מונח כללי לטווח רחב של סטנדרטים מקומיים.

מרבית המטילים שהיו במחזור בעבר הותכו כדי לייצר מטילים אחרים או מטבעות כסף, ולכן אין יודעים בדיוק מתי הוכנסו לשימוש. מתקופת השושלת המונגולית במאה ה-13, כבר היו מטילי הכסף והשטרות למטבע השולט במסחר הקמעונאי. בתקופת שושלת מינג (1368-1644) הצטמצם הסחר ועמו גם השימוש בכסף. רק לקראת שלהי השושלת נפוץ שוב הסחר במטילי הכסף. מטילי הסיי סי חזרו לשימוש נרחב במפנה המאות ה-19-20.

שיטת הטביעה המסורתית בסין

תבנית אבן ליציקת מטבעות ארד בצורת את-חפירה, תקופת המדינות הלוחמות, (221-475 לפנה"ס)
באדיבות המוזיאון למטבעות, בנק העם הסיני, בייג'ין

בניגוד לטכנולוגיות מערביות, המנפיקות מטבעות המכילים זהב או כסף בעיקר בטביעה, נוצקו המטבעות הסיניים בתבניות והיו עשויים בעיקר ארד. במשך 2,500 שנה, מסוף שושלת ג'ו (770-453 לפנה"ס לערך) עד לשלהי המאה ה-19, כאשר הוכנסו לראשונה לסין מכונות הטבעה מערביות, פעלה בסין טכניקת היציקה המסורתית. מאחר שהיציקה מאפשרת ליצור בתהליך אחד יחידות רבות של מטבע מוגמר, יש לה יתרון רב יותר על פני הטביעה –מהירות ייצור ותפוקה גדולות יותר.

טכנולוגיית היציקה המסורתית הסינית נועדה בעיקרה להגדיל את הנפקת המטבעות ובה בעת לשמור על אחידות המשקל והרכב המתכות במטבע היחיד. במשך הזמן התפתחה טכנולוגיית היציקה לשלושה שלבים עיקריים: הראשון, יציקה אנכית עם תבניות עשויות בלוקים מאבן; השני, יציקה בערימה; והשלישי, יציקה בחול עם מטבעות מסטר.

השלב הראשון, יציקה אנכית עם תבניות בלוקים, התקיים מתקופת האביב והסתיו של שושלת ג'ו (770-435 לפנה"ס) ועד סוף שושלת האן המערבית (25 לספירה). קרוב לוודאי שמקורה בתהליך של יציקת כלים שונים מארד בתבניות חומר. המטבעות הראשונים שנוצקו בסין היו כאמור בצורת את-חפירה עם ידית חלולה (שנודעו מאוחר יותר בשם קונג שואו בוצ'יין). התבניות ששימשו ליציקתם היו עשויות מחומר שחומם בחום גבוה. בדרך כלל השתמשו בכל תבנית ליציקת מטבע אחד.

עץ מטבעות השומר את צורת תבנית יציקת החול, ראשית המאה ה-20

בתקופת הממלכות הלוחמות (453-221 לפנה"ס) עברה טכנולוגיית היציקה שינויים מרחיקי לכת. בנוסף לחומר, נבנו גם תבניות אבן ומתכת. חורים מרובים נקדחו בתוך התבניות ובכך התאפשר ייצור של כמה מטבעות בעת ובעונה אחת וכן שימוש חוזר בתבניות. בנוסף לצורות הקיימות של סכין (דאובי), את-חפירה (בוצ'יין), וקונכיית פי הכושי (בייבי), הוכנסה לשימוש צורת דיסק (יואן צ'יאן) עם חור במרכזו. כך התאפשר לייצר כמה מטבעות בתבנית אחת.

השלב השני, יציקה בערימה, התקיים משושלת האן המערבית ועד למלכותו של וואנג מאנג (9-23 לספירה) ולעתים אף עד לסוף תקופת ששת השושלות (589 לספירה). טכניקה זו פישטה את תהליך היציקה בכך ששמה תבנית אחת על גבי רעותה על מנת ליצוק יותר מטבעות בו-זמנית, דבר שחסך זמן, שיפר את רמת הייצור וצמצם את עלויותיו. התבניות העשויות בלוקים היו עגולות ובעלות רבדים רבים, ובכך אפשרו גידול משמעותי במספר המטבעות שניתן היה לייצר בבת אחת – לעתים יותר מ-180 פריטים יחדיו.

פרט עץ המטבעות

לגבי השלב השלישי – יציקה בחול בעזרת מטבעות מסטר – אין תמימות דעים לגבי תיארוכו, למרות שמשערים שהוא התקיים בתקופת שושלות סווי וטאנג (581-907 לספירה). קרוב לוודאי שטכניקה זו הייתה תולדה של היציקה בערימה וכללה החלפת תבניות מסטר עבור מטבעות המסטר ושימוש חוזר בתבניות חול במקום תבניות המתכת או החומר. טכנולוגיה חדשה זו צמצמה את עלויות הייצור בכוח אדם ובחומרים. אולם, חסרונה העיקרי היה הקושי לשמור על אחוזים מדויקים של מרכיבי המתכת ועל משקל המטבעות. בתהליך היציקה גם נדרש מאמץ רב על מנת להסיר ולהחליק את הקצוות הגסים, וכמעט לא היה אפשר להוסיף יותר מסימן כתב אחד או שניים על המטבעות.

לפיכך, הטכנולוגיה המסורתית של יצירת מטבעות, שנהגה ברציפות יותר מ-2,500 שנה, הלכה והצטמצמה. בשלהי המאה ה-19 אימצה סין את הטכנולוגיה המכאנית המערבית כדי לעמוד בדרישה ההולכת וגוברת למטבעות בייצור המוני.

שטר כסף ועליו תיאור של קבוצת אנשים, 1965, הרפובליקה של העם הסיני

כסף מודרני

לאחר 2,500 שנה בא לקצו שלטון הקיסרים במהפכה של 1911, ובמקומו קמה הרפובליקה הסינית. זו ידעה שנים של אי שקט מדיני, כלכלי וחברתי ובקושי שרדה את שנות מלחמת-העולם הראשונה; גם אחרי עלייתו של ג'יאנג ג'יהשי (הידוע יותר כשאנג קיי שק) לשלטון, הוא לא הצליח לשלוט באופן מוחלט על החלקים המרוחקים והכפריים של המדינה. הפלישה היפנית במלחמת-העולם השנייה קרעה את סין לגזרים. ב-1949 הביסה המפלגה הקומוניסטית את המפלגה הנציונליסטית, ומנהיגה מאו דזהדונג הקים את הרפובליקה העממית של סין. הנציונליסטים המשיכו לשלוט בטאיוואן ובאיים אחרים בים סין.

מטבע כסף מכסיקני, שהיה בשימוש בסין בשלהי המאה ה-19

בראשית המאה ה-19, כאשר הממשלה הסינית עשתה כל אשר לאל ידה לשמור על עליונותו של המטבע המקומי, הגיעו לסין גם מטבעות כסף מארצות זרות: דולרים של כסף למסחר שהיו נפוצים מאוד בסחר בינלאומי במשך עשרות שנים, מטבעות "שמונה ריאל" הספרדי והפסו המכסיקני (הידוע בכינוי "עיטים"). כל יחידת כסף אומתה בחותמת או בסמל בית המלאכה או הסוחר שסחר בה.

במהלך המאה ה-19, התחזקו מטבעות כסף מיובאים בעיקר בדרום ובדרום-מזרח, דבר שחשף את אזלת ידו של השלטון הקיסרי. המחשה לכך הם מטבעות כסף קטנים שהנפיקה המושבה הבריטית בהונג קונג, שהציפו את דרום סין. בשלהי המאה, הכירה ממשלת סין בצורך להנפיק מטבעות כסף משלה והכניסה את המטבע החדש, הדומה לרעו המערבי, תחת מטבעות הארד שבמחזור. המטבע החדש הונפק גם על-ידי המחוזות השונים. על פני המטבע נרשמו בסימני כתב סיני הערך ושם המחוז המנפיק; בצדו השני, הופיע אותו מידע באנגלית ודגם דרקון שפנה שמאלה וכדור אש מתחת לסנטרו. בחלוף הזמן הופיעו גם עיצובים חדשים. הבעיה העיקרית בהכנסתם למחזור של מטבעות אלה, שכונו לונג יואנ או "מטבע הדרקון", הייתה שכל מחוז באימפריה הנפיק אותם במשקל שונה ובדרגת טוהר שונה. לפיכך, לפסו המכסיקני היה ערך גבוה יותר והוא היה מקובל בכל מקום, בעיקר בשוק המטבעות של שנחאי, שהיה השוק הכלכלי החשוב של סין.

דולר מכסף, מאויר בדרקון, מחוז קיאנג-נן (גואנגדונג), 1899

במהלך המאה ה-19, התחזק כוחם של מטבעות כסף מיובאים. המחשה לכך הם מטבעות כסף קטנים בהנפקת המושבה הבריטית בהונג קונג, שהחלו להציף את דרום סין. בשלהי המאה, הכירה ממשלת סין בצורך להנפיק מטבעות כסף והכניסה מטבע חדש, הדומה לרֵעו המערבי, תחת מטבעות הארד שהילכו במחזור. על פני המטבע נרשמו בסימני כתב סיני הערך ושם המחוז המנפיק, ובצדו השני הופיע מידע זהה בשפה האנגלית ודגם של דרקון (מאוחר יותר נוספו גם דגמים אחרים).

במחצית הראשונה של המאה ה-20, הממשלה האימפריאלית כמו גם המפלגה הנציונליסטית והקומוניסטית וכן כמה ממשלות זרות (באמצעות הבנקים מסחריים שלהן) הנפיקו מטבעות בסין. מרביתם היו בעלי ערך של דולר אחד (יואן) או פחות והתבססו על מטבע הכסף הבינלאומי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה היוותה יפן את האיום החיצוני החמור ביותר לאחדות הטריטוריאלית של סין. לאחר השתלטותה הצבאית על שטחים סיניים גדולים, הקימה שם יפן את "מדינות הבובה" (ממשל שפועל בהוראות כובש זר). על מנת לשלוט בכלכלתן, יסדה בהן יפן גם בנקים שהיו בשליטת הבנק המרכזי שלה. כתוצאה מכך, חדלה כמעט כליל בסוף שנות ה-30 ובמשך שנות ה-40, טביעת המטבעות. המאמץ המלחמתי נתן אןתותיו והחלה תקופה של אינפלציה פרועה, כשהשוק הסיני הוצף בשטרות שהנפיקה יפן. המאבק נמשך עד פרוץ מלחמת-העולם השנייה, שהביאה לתבוסת יפן ולהחזרת "מדינות הבובה" לריבונות סין. רק לאחר הקמתה של הרפובליקה העממית של סין, באמצע המאה ה-20, הצליחה הממשלה לאחד את המטבע הסיני. ערכם של המטבעות הקטנים היו נקובים בפן או בג'יאו, ומטבעות הכסף היו נקובים בדולרים או ביואן.

שטרות נייר

במאה ה-13 היה מגלה היבשות הנודע, איש ונציה, מרקו פולו בין האירופים הראשונים שנסעו לסין. יומניו מכילים את הדיווחים המערביים הראשונים על תרבות סין. בין כתביו הוא מתאר חידוש מדהים המתייחס לייצור שטרות נייר והשימוש בהם – אמצעי תשלום שלא היה ידוע באירופה באותם ימים, והיה חסר ערך עצמוּתי. מרקו פולו כה התרשם משטרות הנייר, עד כי הקדיש להם ביומנו פרק שלם ותיאר בפרטי פרטים את ייצורם והפצתם: "פיסות הנייר האלה מונפקות בחשיבות ובסמכות כאילו היו זהב או כסף טהור; על כל פיסת נייר מופיעה רשימה ארוכה של פקידים, שתפקידם לכתוב את שמם ולהטביע את חותמם. וכאשר כל זה מוכן, הפקיד הראשי, שנבחר על- ידי החאן, מטביע את החותם שהופקד בידיו בצבע שָני על הנייר כך שצורת החותם נשארת טבועה בו באדום – ואזי הכסף אמתי. מי שיזייף את הכסף צפוי לעונש מיתה...". בני דורו האירופים של מרקו פולו לא האמינו לסיפורו בדבר שימוש בשטרות נייר בסין. למרות שהיו כמה ניסיונות בחלקים שונים של אירופה להנפיק שטרות כסף בשעת חירום, נהפך השימוש הנרחב בשטרות נייר לאמצעי תשלום מקובל בארצות המערב רק כעבור מאות שנים.

במשך רוב שנותיה של סין, שימשו מטבעות הארד לעסקות שבשגרה. בסין, שם הומצא הנייר במאה ה-2 לפנה"ס, הופיעו שטרות הכסף קרוב לוודאי, מצד אחד כמוצר לוואי של שיטת ההדפסה בבלוקים של אבן שפיתחו הסינים וממנה התפתח הדפוס, ומן הצד האחר כדרך נוחה לטיפול בסכומי כסף גדולים או כאמצעי להתגבר על מחסור באשראי ובמטבעות מתכת. שטרות כסף נפוצו בסין החל במאה ה-9 לספירה, בימי שושלת טאנג. אולם, מקורות היסטוריים מעידים על כך שרק במאה ה-11 לספירה, בתקופת שושלת סונג,, מִיסדה הממשלה את השימוש בשטרות נייר, שהחלו לסייע משמעותית בקידום המסחר, בסיוע לעסקאות פיננסיות ובהאצת הפיתוח הכלכלי.

לסינים הייתה מערכת סליקה מאורגנת היטב עבור שטרות הכסף. המוקדמים ביותר נקראו "כסף מתעופף" על שום משקלם הקל והיכולת להפיצם באזורים נרחבים. שטרות אלה היו מוגדרים במונחים של ון או קאש ונשאו ציורי מטבעות בודדים או שרשרת מטבעות וזאת כדי ליצור ערכים גבוהים יותר. השטרות הראשונים היו מעין קבלות והתייחסו לערך הנומינלי בלבד ולא הונפקו עם הבטחה להמירם במועד מאוחר יותר כמו שטרות רגילים. משום שהיו ניתנים להעברה מיד ליד, הם הועברו בתחילה בין הסוחרים באופן דומה למטבעות ללא כוונת פדיון.

במשך הזמן הפך "הכסף המתעופף" ליעיל ביותר במסחר, ובמיוחד בסחר למרחקים ארוכים. קל היה לשאת אותו ממקום למקום, ניתן היה בקלות להחביא אותו מפני גנבים. כמו כן, עתה היה אפשר להפנות את המתכות לייצור פריטים אחרים כמו כלים, מכשירים וכלי נשק.

כבר בשלהי שושלת טאנג (618-907 לספירה), הגיבו הסוחרים הפרטיים לחוסר הנוחות הכרוך בהעברת מזומנים למקומות מרוחקים לשם ביצוע עסקות גדולות והחלו לשלם לסוחרים המקומיים בתעודות הנוקבות בסכומי כסף שונים. התעודות ניתנו להמרה על-פי דרישה למזומנים, בעיקר בסהצ'ואן. נוכח חולשת הממשלה, החלו אזורים שונים לפתח שיטה כלכלית עצמאית, לעתים בשימוש במטבעות לא תואמים לתקן הרגיל. שטרות המרה, תלושים שנשלחו ממקום למקום או כתבי זיכוי שהונפקו על-ידי גופים פרטיים, סוחרים אמידים או בעלי ממון, היו דרך לפתרון בעיית הסחר הבין-אזורי. אך אלה לא נחשבו למטבע והיה להם אורך חיים עד שלוש שנים.

השטרות הפרטיים הראשונים הידועים הונפקו בסהצ'ואן. כל שטר נשא – מלבד החותם של הגוף המנפיק והסימנים הסודיים שנועדו למנוע זיוף – ציורים מגוונים בדיו אדום או שחור של דמויות, בתים, עצים, דמויות אגדיות. האתגר העיקרי שעמד בפני המנפיקים היה המלחמה בזייפנים. על מנת להילחם בתופעה, נרשמו על השטרות סימנים סודיים ונאכפו תקנות מחמירות. עונש מוות היה צפוי לזייפנים, בעוד שהמודיע על דבר הזיוף היה זוכה ברכושו של הפושע ובפרס נוסף.

במאה ה-11 הודפס שטר הנייר הראשון על-ידי הממשלה המרכזית של סאנג בתחילת החודש השני של השנה השנייה לעידן טיין שנג (1024). השטרות כונו בשם "גואן ג'יאודזה" 官交子 (שטרות רשמיים) והופיעו בארבעה ערכים, בין גואן אחד ועד ל-10 גואן.

סוחרים שהפקידו כמות נכבדה של מטבעות בבנקים המקומיים קיבלו בתמורה שטרות שניתן היה להמיר למטבע קשה בכל עת בכל הבנקים המנפיקים. השטרות נהנו מתפוצה רחבת היקף והתקבלו ללא קושי כתשלום חובות ומחויבויות פיננסיות אחרות.

שטר של יואן אחד, הבנק המרכזי של סין, 1936

"המשרד למטבע נייר" בקאיפ'נג הוקם כסוכנות המרכזית הממונה על הנפקת השטרות. הממשלה השתמשה בשטרות המוקדמים אלה כקבלה עבור תשלומי אגרות ואפילו כתוספת להוצאות רשמיות, בעיקר בעתות מלחמה או משברים מוניטאריים.

זמן קצר לאחר שכבשו המונגולים את סין וכוננו את שושלת יואן (1279-1368), הם הלכו בעקבות קודמיהם ואימצו את שיטת השטרות. הונפקו שטרות בעלי ערכים שונים, מהערך הנקוב של שני מטבעות תקניים ועד לערך הגבוה ביותר של שתי שרשרות (אלפיים מטבעות). בתוך זמן קצר, הציפה הדפסת שטרות מנופחת את השוק בשטרות עד שלערך הנקוב של כל תעודה לא היה כל קשר למטבעות המתכת התואמים, מה שהביא לתקופות של אינפלציה. בשל השימוש לרעה בשטרות, חוסלה השיטה כמעט לחלוטין לאחר תום שלטון המונגולים בסין. הם אפילו הנפיקו צורה מוזרה של שטרות עשויים ממשי, שניתן היה לפדותם לא במתכות יקרות אלא בצרורות של חוטי משי. בראשית תקופת מינג (המאה ה-14) חזרו השטרות לשווקים, אך במאה ה-15 המדינה נכנסה למערבולת של אינפלציה, ובמאמץ לבלום אותה, הופסק כמעט לחלוטין השימוש בשטרות נייר עד לחזרתם ההדרגתית לצד מטבעות קאש לאחר הקמת הרפובליקה ב-1912, הונפקו סדרות של שטרות על-ידי הבנק המרכזי של סין אך גם על-ידי המחוזות השונים וכן בנקים פרטיים. מאז הקמת הרפובליקה העממית של סין ב-1949, שטרות כסף נייר מונפקים על-ידי הבנק המרכזי של סין.

שטר "בנק השאול" המאה ה-20

שטרות "בנק השְאוֹל"

במסורת הסינית, שטרי "בנק השאול" הם מנחה של נייר לאבות המשפחה שהלכו לעולמם. אחת מהמנחות שמעלים להם קרוביהם הם שטרות "בנק השאול". הסינים מאמינים כי הם מנחה למלך השאול כדי שהוא יעזור לאבות הקדומים להימנע מעונש או כדי שאלה יוכלו להשתמש בהם כדי לקנות לעצמם מותרות בעולם הבא. מאז המאה ה-19 ועד לתקופה המודרנית, מיליונים של שטרות נייר מעין אלה עולים באש מדי שנה בזמן חגיגות ראש השנה הסיני. בשנות ה-70 של המאה ה-20 הוסיף מדפיס מהונג קונג מרכיב סטירי והחליף את "מלך השאול" בתמונותיהם של מדינאים בריטים, אמריקנים, רוסים וסינים.


התערוכה "מטבעות סין" מוצגת במוזיאון ארץ-ישראל שבתל אביב עד 31 בדצמבר 2009.

תגובות

נושא התגובהשםתאריך ושעה
1.500 'CASH' WEN בצורת מטיל ארד גלעד צוקרמן גינס01/07/2009 16:19

נזכר כאן :

http://giladzuckerman.webs.com/mercuguinness.html#CHINA

ומקורות זיהויו באותו דף.

מטבעות מכסיקניים" 8 ראל" ששמשו בסין , במחוז AN HUI , נזכרים כאן

http://giladzuckerman.webs.com/mercuguinness.html#MEXICO

[הוסף תגובה]