שלום אורח [כניסה]
פורומים|הרשמה לאתר ועדכון|אודות|צור קשר
עמוד ראשי
אמנות
מטבעות העת החדשה ומדליות
שטרות ואמצעי תשלום
בולים
עתיקות ומטבעות עתיקים
טלכרטים וכרטיסי חיוג
רכבי אספנות
עטים ומכשירי כתיבה
יינות וכהילים
נושאים שונים
מכירות פומביות קרובות
רשימת עמותות ומועדונים
עמותת אספני שטרות ומטבעות
אגודת אספני טלכרט בישראל
מועדון העט הישראלי
עמותת א.נ.ק.ה – נשק קר

הדפס
תעלומת מטבעות הנציבים

כל זמן שהאימפריה הרומאית עמדה על תילה הוקפד שמטבעותיה יישאו גוון רומאי מובהק. בצעד יוצא דופן חרגה האימפריה ממנהג זה והפתיעה עם מטבעות בעלי צביון יהודי להפליא. תופעה בלתי שגרתית זאת תשאב אותנו לליבה של מערכת היחסים הסבוכה שנרקמה בין הרומאים ליהודים

איתמר עצמון

היחס הבלתי שיגרתי שרומא הפגינה כלפי הציבור היהודי שבר כל סדר שהיא ביקשה להשכין. היהודים היו התושבים היחידים שהצליחו לתמרן את האימפריה האדירה, ששמרה בקנאות על מדיניות נוקשה ובלתי מתפשרת כלפי נתיניה. האימפריה שהקפידה שכל מטבעותיה יישאו אופי רומאי מובהק, חרגה ממנהגה והפתיעה עם הנפקת מטבעות הנושאים גוון יהודי להפליא. תופעה ייחודית ומרתקת זאת תשאב אותנו לליבה של מערכת היחסים העדינה והסבוכה שנרקמה בין הציבור היהודי לבין האימפריה הרומאית.

ההיסטוריה מלמדת שהאימפריה הרומאית ידעה כבוד ודרשה כבוד. כל זמן שהיא עמדה על תילה, היא נהגה לרמוס את נתיניה ולהקפיד שכל הכפופים לה יעניקו את הכבוד הראוי. ואכן, הכבוד היה ראוי לאימפריה רחבת הידיים, אשר צברה במשך שנותיה מוניטין רב. האימפריה שהשתרעה על פני מרחבים אדירים, הצליחה לשלוח את ידה לכל תחום אפשרי ולהנהיג ביד רמה מליוני תושבים במשך מאות שנים. הישגיה המזהירים הובילו אותה להקפיד שנתיניה יעניקו לה כבוד רב. כשהרומאים הנפיקו מטבעות עבור העמים הכבושים, הם דאגו שיתנוססו עליהם סממנים רומאיים מובהקים. מעשה זה נועד להנחיל את המורשת הרומאית לכולם, ואף כדי לבטא יחס ברור של שליטים ונשלטים.

ובפעם היחידה בהיסטוריה, הרומאים חרגו ממנהגם והנפיקו מטבעות בעלי צביון יהודי. מטבעות אלו הונפקו עבור יושבי ארץ ישראל בראשית ימי השלטון הרומאי הישיר, בין השנים 6-66 לסה"נ. תקופה זאת הייתה הרת גורל עבור העם היהודי, והשלכותיה השפיעו לדורי דורות. במאמר שלפניכם נתבונן וננתח את המטבעות הללו, כדי לחשוף טפח ולפתוח פתח מבעד למערכת היחסים המרתקת ביותר בעולם העתיק.

כאשר מתבוננים במטבע עתיק ניתן להפיח בו רוח חיים ולגולל דרכו את יריעתה ההיסטורית של התקופה ממנה הגיע. כאשר נדובב את המטבעות, נוכל לחדור לרחשי הרוח שרווחו בימים ההם. באמצעות הבנת משמעות העיטורים החקוקים על המטבע אפשר לחשוף מידע רב אודות התרבות והדת שרווחו בימים בהם הוא הונפק. אופיים וסגנונם של המטבעות שהנפיקו הרומאים עבור היהודים, ילמדו אותנו רבות על האווירה שרווחה בשנים הראשונות למשטר הרומאי הישיר בארץ.

כשהרומאים החלו לשלוט על הארץ, הם העמידו נציבים שישגיחו על הנעשה בה. פרק זמן זה, הידוע כ'תקופת הנציבים', אירע לפני כאלפיים שנה. לפניו, הארץ הונהגה בידי השושלת החשמונאית ושושלת בית הורדוס. לאחר ששושלות אלו קרסו, הארץ פוקחה תחת נציבי רומא במשך שישים שנה, עד לתחילתה של התקוממות היהודים הידועה כמלחמת חורבן הבית השני.

בתקופת הנציבים התגבשה מערכת היחסים שבין היהודים לבין שלטונות רומא. יחסים אלו הובילו לפרוץ המרי נגד הרומאים, אשר הביא לחורבנו של בית המקדש ולראשיתה של גלות נוראית. אנו ננסה כעת להתחקות אחר יחסים סבוכים אלו, באמצעות התבוננות במטבעות שהנפיקו הרומאים עבור יושבי הארץ.

אך לפני שניגש למטבעות, נמתח את קווי המתאר הכלליים של תקופת הנציבים, ונקיף מעט את ההשתלשלות שקדמה לה. כדי להקל על הקורא שאינו בקיא בסדר התקופות, נתחיל כנקודת פתיחה בתקופה המוכרת לכולם, היא תקופת החשמונאים.

אנו נמצאים כעת בתקופת החשמונאים המפורסמת. החשמונאים הצליחו להנהיג את הארץ במשך שבעים שנים, עד לכיבושה בידי המצביא הרומאי המפורסם פומפיוס (שנת 63 לפסה"נ). אך פומפיוס החליט שלא להחליף את השלטון היהודי, ובמשך שלושים שנים נוספות הארץ המשיכה להתנהל בידי החשמונאים.

בימים אלו קם הורדוס, בנם של מצביא אדומי ידוע ואם יהודיה, אשר טופח היטב בידי הקיסרות הרומית. לאחר שהוכשר ברומא, הוא ניהל בארץ מלחמה עיקשת שהביאה לקיצה של השושלת החשמונאית. במשך ארבעים שנים הוא ובניו הנהיגו את הארץ, עד לגדיעת השושלת בשנת 6 לסה"נ, שבה שלטונו של בנו ארכילאוס לא עלה יפה.

ארכילאוס ביקש להנהיג בארץ שלטון אכזרי, כפי שעשה אביו הורדוס הגדול. אך בניגוד לאביו, הוא לא ניחן בכושר מנהיגות ולא ידע לווסת את הנעשה בארץ. לא עלה בידו להשקיט את המהומות שעוררו היהודים, וכישלונו הביא את הרומאים להגלותו.

מטבעות בני התקופה (בכיוון השעון) – המטבע החשמונאי הנפוץ (שמאלי עליון), מטבע שהנפיק הורדוס, מטבע הנציב פסטוס ומטבע שהנפיקו המורדים בזמן המרד הגדול

כעת, האימפריה הרומית ניצבה בפני הבחירה כיצד להנהיג את הארץ. הרומאים הבינו שעומדת מולם קבוצה בעלת אופי תרבותי מיוחד, ולכן הם לא סיפחו אותה עד כה אלא בחרו להפרידה כיחידה עצמאית. הרומאים העדיפו לפקח על הארץ בתיווכו של מלך יהודי, כדי שלא להתנגש עם הציבור הייחודי. אך בשעה זאת, ששאר בני הורדוס וצאצאיו לא היו ראויים לתפקיד, לרומאים לא נותר אלא להנהיג את הארץ בעצמם.

הרומאים בחרו אפוא למנות נציב מטעמם שיפקח על הארץ. לנציב ניתנו סמכויות חלקיות וכוחו הצבאי היה דל. אם הנציב ביקש לבצע פעולה צבאית, הוא נאלץ להיעזר בלגיון ששהה בסוריה. בדרך זאת הארץ הונהגה במשך 31 שנה, משנת 6 ועד שנת 37 לספירה, פרק זמן המכונה 'תקופת הנציבים הראשונה'.

לאחר תקופה זאת, הרומאים קטעו את פיקוח הנציבים ומינו את הורדוס אגריפס, נכדו של הורדוס, שימשול על הארץ. הרומאים שיערו שמושל יהודי יביא לרגיעת המהומות שפעפעו בארץ. ואכן, במשך שנותיו הספורות של אגריפס הורגשה בארץ תחושת רגיעה. אך לאחר מותו לא נותר מלך יהודי נוסף, והארץ הוחזרה לפיקוח הנציבים, שקיבלו כעת סמכויות רחבות.

לפני שהרומאים החזירו את שיטת הנציבים, הם השכילו להבין שיש לשנות את סמכויותיו של הנציב ולהקנות לו הרשאות נרחבות יותר. בעקבות ההתמרדויות והמהומות הרבות שיצרו היהודים חדשות לבקרים, הרומאים הסיקו שיש לספק לנציבות לגיון עצמאי שלא יהיה כפוף לנעשה בסוריה. התקופה שבה הארץ הונהגה בידי נציבים בעלי סמכויות רחבות יותר מכונה 'תקופת הנציבים השנייה'. תקופה זאת החלה בשנת 43 ונגדעה בשנת 66, עם פרוץ המרד הגדול.

כשהנציבים הראשונים הגיעו לארץ, הם נדרשו לפקח על מדיניות הפְּנים ולדאוג לגביית המיסים. הנציבים נמנעו מהתערבות בעניינים הפנימיים של היהודים, והם הותירו אותם בידיהם. היהודים קנו כוח פוליטי וידידים רבי השפעה בחצר הקיסרות, לעומת הנציב שלא הצליח לגבש קשרים יציבים במסגרת הזמן המועט שעמד ברשותו. הנציבים הראשונים הכירו את הכוח שקנו היהודים, ונמנעו מסכסוך עמם. היהודים ניצלו את יתרונם היחסי כדי להותיר את ניהול ענייניהם הפרטיים בידם. תפקידו של הנציב ביחס ליהודים היה אפוא חיצוני – הוא רק פיקח על מדיניות החוץ ודאג לתקינות היחסים בין הנתינים לבין השלטון המרכזי ברומא. הנציב אמנם פיקח מרחוק על ההנהגה היהודית, אך ידע להתערב במינויו של הכהן הגדול, שהיה הדמות הרוחנית המשפיעה ביותר עבור הציבור היהודי.

תפקידו של הנציב ביחס לערים הנכריות בארץ היה שונה. בערים אלו הנציב הנהיג גם את מדיניות הפנים. הוא פיקח על הנעשה בהן מקרוב, וגם דאג לתגמל אותן כראוי.

בתקופת הנציבים, הרומאים נקטו בשורה של פעולות שנועדו לרצות את היהודים, ובד בבד הם התנכרו בציבור זה באופן מכוון. התנהגות זאת יצרה מרקם יחסים סבוך בינם לבין הציבור היהודי.

התנגשויות רבות התרחשו בין היהודים לנציבים, ואלו בלטו היטב בהווי החיים היומיומי. כאשר יהודים ונוכרים פנו לנציב שיכריע במשפט, הנציב פסק לרוב באופן שרירותי לטובת הנוכרים. התנגשויות נוספות התחוללו כאשר הרומאים הורידו מכבודה של ירושלים וקבעו את בירתם בעיר האלילית קיסריה, ובעיקר כאשר הם פגעו בבית המקדש וטימאוהו בהכנסת סממנים פגאניים למקום המקודש.

חיכוכים אלו גררו מרמור וכעס עז בקרב הציבור היהודי, ובליבם של רבים גמלה ההחלטה למרוד ברומאים. היהודים פתחו במרד נרחב כנגד רומא, המכונה "המרד הגדול", שהשלכותיו היו מרחיקות לכת.

אך היחסים ששררו בין היהודים לנציבים לא היו חדגוניים. הנציבים אף פעלו לטובת הציבור היהודי, כפי שניכר במטבעות. בתקופת הנציבים, הרומאים הנפיקו עבור יושבי הארץ מטבעות, כפי שעשו עם פרובינציות אחרות. אך בניגוד למטבעות שיועדו לשאר הפרובינציות, המטבעות הללו כלל לא נשאו גוון רומאי. הרומאים הנפיקו עבור הארץ מטבעות בעלי אופי יהודי להפליא. מטבעות אלו מלמדים פרק מרתק אודות טיב היחסים שנטוו בתקופה רוויות מתח זאת.

נתבונן מעתה במטבעות הנציבים, ונשבץ אותם בסיפור ההיסטורי לפי השתלשלות האירועים. מבין 13 הנציבים שנשלחו לארץ, שישה מהם טבעו מטבעות. נבחן כעת את המטבעות של כל נציב כדי להציץ מבעד לימים ההם. בדיוננו נלמד על המגמות שהתרחשו בין היהודים לנציבים, ונלמד בעיקר על ההידרדרות ההדרגתית ביחסיהם, שהובילה לפרוץ אחת המלחמות המרתקות שהתחוללו בעולם העתיק.

ימי קופוניוס ואמביבולוס

תקופת הנציבים החלה עם כניסתו של נציב בשם קופוניוס, שכבר בשנתו הראשונה הזדרז להנפיק מטבעות מדגם חדש. גם הנציב שאחריו, אמביבולוס שמו, פעל לטבוע מטבעות. אך אמביבולוס החליט לחרוג מן המקובל ולא לשנות ממטבעות קודמו, ועל מטבעותיו מתנוססים הסמלים שכבר הופיעו על מטבעות קופוניוס.

מינויו של קופוניוס כנציב הראשון, היה מאורע בעל ערך רב עבור הציבור היהודי. לראשונה מזה מאתיים שנים, מוחלפת מנהיגות בעלת שורשים יהודיים בשלטון רומאי ישיר. מאז ניצחון המכבים, לכל מושלי הארץ הייתה זיקה כלשהי לזהות היהודית. גם בשעה שהרומאים כבשו את הארץ, הם הותירו אותה בידי שלטון בעל שורשים יהודיים.

תקופת הנציבים הייתה אפוא הפעם הראשונה שבה הרומאים משלו בארץ באופן ישיר. המעבר לשלטון זה לא גרר מהומות משמעותיות מצד הציבור היהודי. התגבשה אמנם קבוצה קיצונית שביקשה ללבות את אש המרי כנגד הביזיון הכרוך בשעבוד לרומאים, אך השפעתה הייתה שולית ביותר. זולת קבוצה זאת, מרבית הציבור השלים עם המעבר ולא נקט בפעולת מרי.

עובדה זאת מעוררת תמיהה רבה. כיצד ייתכן שהציבור היהודי לא נקף אצבע אל מול החלטת הרומאים לגדוע את השלטון היהודי? הרי תושבים יהודיים רבים פיתחו איבה רבה כלפי השלטונות הרומאיים ותרבותם, ומדוע שקטו בשעה שידעו שרומא עתידה לשלוט בהם? וכי הללו לא הכירו בסכנות הנשקפות מבעד לשליטה רומאית ישירה?

תשובה לתהייה זאת מבצבצת מבעד למטבעות. בעת העתיקה, בשעה שהדרכים להעברת מידע היו דלילות, היה המטבע כלי יעיל להפצת ידיעות ומסרים. באמצעות המטבעות, ביקשו הנציבים לבטא יחס מחודש כלפי האוכלוסייה היהודית. הסמלים שעל מטבעות אלו מבטאים רצון לאכפתיות ולסובלנות, והם הונפקו כשורה של פעולות שנקטו הרומאים כדי לבטא מחוות פיוס וכדי להפגין רצון לפתוח עם הציבור היהודי דף חדש. המטבעות יובילו אותנו לטעום מטעמו של הקשר המחודש שביקשו הרומאים ליצור.

הבה נתבונן במטבע שהנפיק קופוניוס. קופוניוס מיהר לטבוע מטבע כבר בשנתו הראשונה, ומטבע זה ילמדנו על היחסים שביקש השלטון לכונן. כאשר מעמידים את המטבע של קופוניוס ליד מטבע רומאי טיפוסי ומקיימים השוואה ביניהם – נחשפים בפנינו שני הבדלים יסודיים.

מטבעות רומאיים טיפוסיים לצד מטבעות שהנפיקו הנציבים

ההבדל הראשון קשור לגודלו הפיסי של המטבע. מטבעות רומא הונפקו בעריכים ובגדלים רבים, לעומת מטבעות הנציבים שהוכנו בעריך בן פרוטה אחת בלבד. מטבעות הנציבים הונפקו בעריך הקטן ביותר מבין מערכת העריכים הרומאית, בעוד שאר מטבעות רומא הינם מגוונים בשווים ומרשימים בגודלם. הבדל זה נגזר מהמצב הכלכלי שרווח בארץ. בשעה שהמצב הכלכלי ברומא היה בשיאו והמסחר בה שגשג, חיי המסחר בארץ היו זעירים ולא הצדיקו הנפקה של מטבעות בעריכים שונים.

ההבדל השני קשור לסגנון העיטורים המעטרים את המטבעות. הבדל זה מהותי ביותר, והוא יסייע בידינו להבין מדוע המעבר לשלטון רומאי לא גרר מהומות בקרב היהודים.

כל מטבע רומאי שתתקלו בו, ללא יוצא מן הכלל, כולל את דיוקנו של הקיסר או של באי ביתו. בכל מטבע רומאי, בצד האחד מופיע דיוקן השליט ותאריו, ובצד השני מתנוססת דמות אלילית או סצינה שנועדה להאדיר את הממשל ואת מעלליו. על המטבעות שהנפיקה רומא בסמוך לניצחון במלחמה, מתנוססים בגאון עיטורים המבטאים הישג ועוצמה. הרומאים ניצלו היטב את הכוח הפרסומי הטמון במטבע, ונעזרו בו כדי להדגיש את פעולותיו ויתרונותיו של הממשל. האימפריה השתמשה אפוא במטבעות כדי להנחיל את תפיסתה בקרב הציבור הרחב. המטבע היה כלי פרסומי שדרכו הממשל פיאר והילל את פועלו, בכדי לנטוע בקרב הציבור תחושה של יציבות שלטונית.

ואע"פ כן, הרומאים סברו שנתח נרחב מהציבור היהודי יתקומם אם יונפקו עבורו מטבעות הנושאים אופי רומאי. בנוסף, הם הבינו שעמדת היהודים נצורה היטב, וממילא הם כלל לא יושפעו ממטבעות המבטאים ערכים רומאיים. הרומאים העדיפו אפוא לשנות ממנהגם ולטבוע מטבעות בעלי אופי שונה לחלוטין.

בפעם היחידה בתולדותיה, האימפריה רחבת הידיים הורידה מכבודה, והנפיקה מטבעות בעלי גוון יהודי מובהק. האימפריה שהקפידה ביד ברזל שהמטבעות שיונפקו מטעמה עבור יושבי הפרובינציות יהיו מטבעות רומאיים לכל דבר, שינתה ממנהגה כדי לרצות את הציבור היהודי. במקום להפיץ מטבעות הנושאים סממנים רומאיים, אשר לבטח יתרמו להגברת האיבה בארץ, השכילו הרומאים ורקמו רעיון יעיל: להפתיע את היהודים ולהסכים לטבוע עבורם מטבעות בעלי גוון יהודי, אשר מבטאים תחושת פיוס וסובלנות.

הרומאים החדירו במטבעות המיועדים לתושבי הארץ אלמנטים יהודיים, כדי לרכך את הציבור היהודי. בין אם הייתה זו יוזמה רומאית ובין אם הייתה זו בקשה מטעם נציגים יהודיים – עצם הנפקת מטבעות בעלי גוון יהודי הביע רצון להניח את החיכוכים מאחור ולהתחיל לחיות בהרמוניה מתוך אכפתיות והדדיות. הרומאים הכירו בכוח הרב שקנו היהודים בארץ ובמזרח האימפריה, והם ידעו שחיכוכים עימם יגררו תקלות רבות.

הרומאים הסתייעו במטבעות כדי ליצור אפקט פסיכולוגי – להקרין ליהודים באופן תמידי תחושת התגמשות ואכפתיות. פעם אחר פעם, כל זמן שהתושב היהודי פתח את ארנקו, הוא נתקל במטבע רומאי בעל צביון יהודי.

הרומאים שיערו שרעיון זה יהיה יעיל, וכבר בשנה הראשונה לשלטון הנציבים הונפק מטבע, כדי להראות ליהודים כבר מן ההתחלה רצון לפתוח יד לשלום. הרומאים ניסו למנוע מהיהודים להתקומם, בכך שהראו שכבר בתחילת ימי השלטון הרומאי, ננקטו צעדים משמעותיים לטיפוח התרבות היהודית.

הרומאים שיערו שכדי לייצב את הקשר עם הציבור היהודי, לא די להם לפזר הבטחות, אלא יש לנקוט בפעולה מעשית ולא רק לדבר. הם ציפו שביצוע פעולה ממשית תפתיע את הציבור היהודי. הרי אפילו מלכי שושלת הורדוס, שהיו יהודים במוצאם, לא הנפיקו מטבעות בעלי צביון יהודי. הרומאים קיוו שאם היהודים יראו שדווקא הם הנפיקו מטבעות בעלי גוון יהודי, רוגזם ילך וידעך.

ואכן, הרעיון לרכך את היהודים השפיע, ולא נרשמו מהומות משמעותיות בימי המעבר לשלטון החדש. הרעיון ליצור מטבעות הנושאים אופי יהודי הועיל כפי הנראה, ותכף כניסתו לתפקיד של אמביבולוס, הנציב השני, הוא חידש את הנפקת המטבע הראשון ולא שינה מהסמלים אף לא מאומה. אמביבולוס לא ביקש לתכנן דגם חדש כשם שנהגו שאר השליטים, משום שהמטבע הראשון הקרין תחושת פיוס והציבור היהודי פיתח כלפיו אהדה כלשהי. אמביבולוס הנפיק מטבע זה בין השנים 9-11 לסה"נ, שהן שלוש מתוך ארבע שנות שלטונו.

המטבע שהנפיקו קופוניוס ואמביבולוס

נדון מעתה בסמלי המטבע. כפי שרואים בתמונה, בצידו האחד מופיע לולב (כף תמר), ובצידו האחר מתנוסס עץ דקל. הכתובות מציינות את השנה שבה הונפק, לפי מניין שנות שלטונו של הקיסר הראשי, כפי שהיה נהוג ברומא.

הלולב, המופיע בצידו האחד, הינו סמל יהודי מובהק, והוא אינו מופיע במתכונתו הנוכחית על מטבעות של עמים אחרים. ללולב הייתה משמעות סמלית רבה עבור הציבור היהודי, משום שהוא מבטא שפע רוחני וגשמי, ומשום שהוא מהווה חלק מצוות ארבעת המינים. סמלים של ארבעת המינים נפוצו בתרבות היהודית – הם הופיעו על עיטורים רבים וכן נבחרו לעטר חלק ממטבעות המרד הגדול וחלק ממטבעות מרד בר כוכבא.

הרומאים לא יכלו להרשות לעצמם לחקוק את ארבעת המינים בשלמותם, כיוון שהדבר יגרור תחושת קיפוח מטעם האוכלוסיות הנכריות בארץ. הם בחרו לבסוף את הלולב, המבטא משמעות דתית עבור הציבור היהודי וגם משמעות של שגשוג עבור שאר יושבי הארץ.

מצדו האחר של המטבע מתנוסס עץ הדקל. גם הדקל נושא משמעות יהודית-דתית נרחבת, שכן הוא מבטא פריון ושפע. אך בעיקר, עץ הדקל הוא סמל מובהק לארץ ישראל. במרבית מטבעות העולם העתיק, עץ הדקל המצוי מציין את ארץ ישראל. בנוסף לכך, לעץ הדקל קיימת משמעות עבור הציבור היווני בארץ. במטבעות שהנפיקו הערים היווניות העצמאיות, אנו נתקלים פעמים רבות בעץ התמר. ייתכן שבחירת עץ הדקל נועדה לרצות בו זמנית הן את הציבור היהודי והן את הציבור היווני, המהווים את הנתח המרכזי בארץ.

מטבע זה היה המטבע המרכזי במשך שבע שנים, שהיו שנות תקווה ורוגע.

המטבעות שהנפיק גראטוס עם כניסתו לתפקיד. על המטבע העליון חקוקים קרני השפע ועלי הדפנה, ובמטבע התחתון קרני השפע הוחלפו בלולב

ימי ולריוס גראטוס

לאחר ימי קופוניוס ואמביבולוס, משׂרת הנציב הועברה לידי אניוס רופוס. על מעשיו של רופוס, אשר פיקח על הארץ במשך שלוש שנים, לא נותרו מקורות כתובים. בנוסף, לא הוא לא הותיר אחריו עדות נומיסמטית. רופוס לא עסק בהנפקת מטבעות, אפשר משום שהשוק שירש כבר הוצף במטבעות שהנפיקו קודמיו.

את רופוס החליף ולריוס גראטוס, אשר תקופת שלטונו הייתה הארוכה ביותר מבין הנציבים. גראטוס היה הנציב הראשון שזכה להתייחסות ישירה מצד ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו. בנוסף למידע הכתוב, הותיר גראטוס שלל עצום של מטבעות מדגמים שונים, אשר חושפים בפנינו טפח נרחב מן האווירה שביקש להשרות.

רעיון המטבעות קסם כפי הנראה לגראטוס, והוא גילה עניין רב בהנפקתם. מרבית מטבעותיו נושאים אופי יהודי מובהק. שילוב הידיעה שגראטוס בחר להעניק למטבעותיו גוון יהודי עז, לצד העובדה שתקופת שלטונו הייתה ארוכה למדי, מלמד כי היחסים בינו לבין הציבור היהודי היו יציבים ומוצלחים. נציג ונתאר את המטבעות, ונפתח דרכם צוהר להבנת יחסים אלו.

הדגם הראשון

כבר בשנתו הראשונה דאג גראטוס להנפיק מטבעות. דגם המטבע הראשון שתכנן, כולל בצידו האחד את קרני השפע ובצידו האחר את עלי הדפנה (על חלק מהמטבעות גם מופיע הלולב). שני סמלים הראשונים היו מוכרים בתרבות היהודית ובתרבות היוונית יחדיו. בחירת סמלים אלו נועדה ככל הנראה להשביע בהזדמנות אחת את רצונן של שתי האוכלוסיות המרכזיות בארץ.

קרני השפע היו סמל נפוץ הן במטבעות היהודים והן במטבעות היוונים, והוא ביטא פריון ושפע. במקור, קרני השפע היו סמל יווני, אך החשמונאים נטלו אותן והוסיפו ביניהן את הרימון, שהינו אלמנט יהודי, וכך "גיירו" את הסמל. גם עלי הדפנה היו מוכרים בקרב שתי התרבויות. מטבע זה מפגין אפוא התחשבות בו-זמנית ביהודים וביוונים יחדיו.

הדגם השני. על מטבע זה מתנוססים סמלים בעלי משמעות יהודית ייחודית

הדגם השני

בשנת שלטונו השנייה תכנן גראטוס מטבע נוסף. על צדו האחד של המטבע החדש התנוססה כתובת שלא הותירה מקום לסמל, ובצידו האחר 'צמחו' שלושה פרחי שושן. פרח השושן מעולם לא הופיע על מטבעות רומאיים, אלא על מטבעות יהודיים בלבד. בכל אחת מן הפעמים הרבות שהופיע השושן על מטבע יהודי, הוא הופיע בקומפוזיציה של שלושה פרחים הנצפים מן הצד. כך מופיע על המטבעות שהנפיקו היהודים בתקופה הפרסית, וכך מופיע פעמים רבות על מטבעות החשמונאים. עדויות נוספות חושפות שסמל של שלושה פרחי שושן היה נפוץ מאוד באומנות הירושלמית הקדומה. במטבע שלפנינו הקומפוזיציה זהה לסמל היהודי. גראטוס הנפיק אפוא מטבע שעליו סמל יהודי ייחודי, שליהודים הייתה זיקה מוחלטת כלפיו. הייתה זאת המחווה הסמלית הגדולה ביותר שהעניקה רומא לציבור היהודי.

מטבע השנה השלישית בשני הדגמים השונים – הקנתרוס (במטבע העליון) והאמפורה (במטבע התחתון)

הדגם השלישי

גם בשנה השלישית, גראטוס לא שקט והמשיך בחידוש המטבעות. בשנה זאת הונפק מטבע נאה המעוטר בסמלי היין. בצידו האחד של המטבע משתרגת גפן רעננה ובצידו האחר ניצב כלי ששימש בעיקר לאחסון היין (בחלק מהמטבעות מופיע הקנתרוס ובחלקם מופיעה האמפורה). לא היו אלו סמלים יהודיים ייחודיים, שהרי הם היו סמלי פולחן בתרבויות רבות, אך הם היו שכיחים מאוד באומנות היהודית הקדומה. גפנים, אשכולות וקנקני יין עיטרו ארונות קבורה, נרות שמן, מטבעות וכלי נוי רבים, והם ביטאו שגשוג ואופטימיות. מפליא הדבר, שעלה גפן ואמפורה דומים הופיעו על הפרוטה שהונפקה בימי המרד הגדול, שפרץ יובל שנים לאחר הנפקת המטבע של גראטוס, כחלק מהמלחמה של אותם יהודים כנגד אותם רומאים.

הדגם הרביעי

גראטוס לא פסח על השנה הרביעית, והנפיק מטבע בדגם חדש. דגם זה כולל מצידו האחד כתובת ומצידו האחר לולב. ככל מטבעות הנציבים, הכתובת כללה את שנת הנפקת המטבע לפי שנות הקיסר. הלולב המזדקר בצידו השני, הוא כאמור סמל יהודי מובהק, וכבר דנו בטיבו בדיון על מטבעות קופוניוס.

הנפקת מטבע זה הייתה שיא פריונו של גראטוס, והיינו מצפים שאחר רצף של ארבע שנים, מלאכת ההנפקה תמשיך ותפרח. אך גראטוס זנח לפתע את המטבעות. אמנם גם בשנה החמישית הונפקו מטבעות, אך הייתה זאת חזרה על הדגם מהשנה הרביעית. הפעם הנוספת שהונפק מטבע בימי גראטוס, הייתה בשנתו העשירית, וגם אז הייתה זאת חזרה על הדגם מהשנה הרביעית. לאחר מכן, גדע גראטוס את ההנפקה ולא הוסיף.

מטבעותיו של גראטוס מעלים שתי שאלות מרכזיות. האחת, היא מה הניע אותו להעניק למטבעות גוון כה יהודי, והאחרת היא מדוע נפער פער כה רחב בין כמות המטבעות העצומה שהונפקה בשנים הראשונות, לבין שאר השנים שהיו דלילות למדי?

ראשית, נבקש להציע פתרון לשאלה השנייה. מטבעות גראטוס מצטיינים הן במספר הדגמים המגוון, והן בכמות העצומה של המטבעות. כמות המטבעות העצומה שהופצו בימיו נגזרה קרוב לוודאי מדרישת השוק. אפשר שכמות הדגמים הגדולה שתוכננו היא תוצאה של חיבתו של גראטוס להנפקת מטבעות.

סביר להניח שגדיעת פעולת המטבעה לאחר חמש שנים נגרמה מכך שכמות המטבעות שהונפקו מילאה את צרכי השוק ולכן לא נותר טעם להנפיק מטבעות נוספים. מטבעות גראטוס נחשפו בכמות עצומה, ואלפי המטבעות שנחשפו מלמדים שהשוק הוצף במטבעותיו. רק לאחר חמש שנים, בהן לא הונקו מטבעות, נוצר צורך מחודש לייצר מלאי מטבעות נוסף. אמנם הצורך לרענן את מחזור המטבעות חודש, אך לא נדרש היקף הדומה לכמות המטבעות שיוצרו בשנים הראשונות. הפתרון לצורך המחודש היה אפוא הנפקה חד פעמית, שהתבצעה בשנה העשירית לשלטונו. הנפקה זאת מילאה את הדרישה, ולא הונפקו מטבעות נוספים מטעם גראטוס.

אך עדיין לא ידוע מדוע הוא חזר בשנה החמישית והעשירית על אותה הגלופה שהוכנה בשנה הרביעית, ולא חידש דגם נוסף כפי שעשה בשנים הראשונות. אפשר שהיה טרוד מדי ולא עמד ברשותו די זמן לעסוק בעניין זה, ואפשר שהדבר נעוץ בכך שהתלהבותו הראשונית דעכה. ועל כל פנים, גראטוס היה הנציב הפורה ביותר, ומטבעותיו היפים משובצים באוספים רבים.

נחזור כעת לבחון מדוע גראטוס העניק למטבעותיו גוון כה יהודי. שני מקורות חושפים בפנינו צוהר להבנת טיב היחסים בין היהודים לבין גראטוס. האחד, הוא דברי יוסף בן מתתיהו, אשר תיאר לפרטי פרטים את התערבותו של גראטוס בבחירת הכהן הגדול. המקור הנוסף הוא המטבעות, אשר מורים שהוא השקיע מרץ רב בייצוב המצב הכלכלי בארץ, ושהוא הקדיש מאמץ די רב כדי להתחבב על הציבור היהודי.

אין בכוחם של שני מקורות אלו לחשוף בפנינו את פאזל היחסים המלא בין היהודים לבין גראטוס. אך הם מעניקים טעימה כללית מהיחסים שהוא ביקש להשכין. גראטוס ראה חשיבות רבה לחדור לגרעין הקשה של הציבור היהודי. הגורם שהביא אותו להתערב במינוי הכהן הגדול, היה ככל הנראה רצונו להכניס להנהגה היהודית נציג שיהיה נאמן לדבריו. גראטוס ביקש אפוא להשתלב היטב בארץ ולהשפיע על יושביה. הוא ניסה לבצע עבודה נאמנה ולייצב את יחסי השליטים והנתינים. מסיבה זאת הוא גם פעל לטבוע מטבעות המכילים סממנים יהודיים רבים.

אך עדיין נדרש לתת את הדעת ולהבין מדוע הוא בחר סמלים יהודיים כה ייחודיים. בעניין זה ניתן להעלות שתי השערות. האחת, היא שהסמלים נבחרו בעקבות בקשת נציגי הישוב היהודי, אליה גראטוס נעתר. השערה אחרת היא שבחירת הסמלים נעשתה בהצעתו או בהמלצת יועציו, והיוזמה לחקוק סמלים יהודיים ייחודיים באה אפוא מהכיוון הרומאי.

על כל פנים, המטבעות מלמדים על יחסים בריאים ותקינים בינו לבין היהודים. בין אם הוא נעתר לבקשת היהודים ובין אם הייתה זאת יוזמה עצמית מטעמו, משתקף בפנינו רצון לייצר מערכת יחסים תקינה ולהביא לשיתוף פעולה. גראטוס עשה מאמץ רב כדי לקנות את אהדת התושבים היהודיים, והתגמשותו כלפיהם אפשרה לו לשהות בארץ זמן רב כל כך. גראטוס הצליח להכות בארץ שורשים, ולשבת בה 11 שנים תמימות. בימיו התקיימה שיא ההרמוניה ביחסים בין היהודים לשליטים.

אך לאחר השיא הגיעה הנפילה. בניגוד לגראטוס, הנציב שלאחריו לא השכיל לרכוש את לב היהודים, ובארץ פרצו מהומות רבות. התגרותו של הנציב החדש באוכלוסייה היהודית באה לידי ביטוי בעניינים רבים, וביניהם במטבעות שהנפיק, אשר כוללים סמלי פולחן רומאי אלילי.

ימי פונטיוס פילאטוס

לאחר שגראטוס נפרד מתפקידו, החלו לנבוט ניצנים של התערערות במדיניות הפיוס שרומא ביקשה להשכין. הנציב שנבחר תחת גראטוס בחר שלא להתחשב ברגשות היהודים, ובניגוד לנציבים הקודמים, הוא פגע בציבור היהודי חדשות לבקרים. שלושים שנות השקט היחסי שהיו מנת חלקם של היהודים עד כה, הוחלפו בתקופה רצופת מכשולים וטלטולים, שבה עבר הציבור היהודי זעזוע שערער את אורח החיים התקין. התנהלותו של הנציב החדש שברה את האיזון העדין שביקשו הרומאים להשכין, ורבים החלו לחוש את גודל מגרעותיו של השלטון הרומאי.

לאחר שגראטוס סיים את תקופת שלטונו, משרת הנציב נמסרה לידי פונטיוס פילאטוס, שהחזיק בתפקיד כעשר שנים. יתכן ששמו של פילאטוס היה נותר אלמוני כשמם של מרבית הנציבים, אילולא מעשה שהותיר חותם עמוק על שאר ימי ההיסטוריה. פילאטוס היה הנציב שבימיו נצלב אותו האיש, ולפי מקורות רבים הוא עצמו נתן את הפקודה. מסיבה זאת, נוצרים רבים מבקשים לרכוש את מטבעותיו, ומחירם בעקבות זאת הרקיע שחקים.

נתמקד מעתה בתפנית שחלה ביחסי היהודים והרומאים בעת שלטונו של נציב זה. מעלליו של פילאטוס חרגו בלי כל ספק מכל התנהלות נורמלית ותקינה. פילאטוס פגע בכל הווי החיים היהודי, החל מהמיסים הרבים שגבה וכלה בפגיעות שהסב באזור המקודש. הוא הציב דמויות אלילית באזור המקדש, בניגוד מוחלט לרוח הסובלנות שהפגינה רומא כלפי הציבור היהודי. מבין הפעולות המקוממות שביצע, הנפיק פילאטוס מטבעות הנושאים כלי פולחן אליליים.

כדי לבחון את מטבעותיו, אנו נדרש לבחון את דמותו המורכבת, לדון במשמעות המעשים שביצע, ולעמוד על התגובות שצצו ברחוב היהודי. לאחר שנרכוש פרספקטיבה רחבה, נוכל לבחון את המטבעות ולהפיק מהם את המירב. או אז, נוכן לבחון את המטבעות כמקור היסטורי נוסף המלמד על התנהלותו של הנציב הראשון שהיעז להפר בצורה כה בוטה את האיזון שרומא ביקשה ליצור בינה לבין היהודים.

העיסוק בדמותו של פילאטוס ובסגנון היחסים שביקש להשכין מלווה בבעיות רבות. הבעיה המרכזית עימה ניאלץ להתמודד היא בעיית המקורות. חוקר המבקש לבחון את התנהגותו של פילאטוס כלפי הציבור היהודי, נתקל בעדויות שאמיתותם מוטלת בספק רב. המקורות העוסקים בפילאטוס חוברו בידי אנשים הנוגעים בדבר, שלא הקפידו לשמור על מידת האובייקטיביות הרצויה. אנו נתבקש אפוא לעקוף בעיה זאת, ולדעת להבחין בין עובדות לבין גוזמאות.

ארבעה מקורות עוסקים בפילאטוס במישרים. שני המקורות הראשונים הם כתבי ההיסטוריונים היהודיים בני התקופה – יוסף בן מתתיהו ופילון האלכסנדרוני. הללו תיארו בפרוטרוט את התנכלויותיו של פילאטוס, ולא חסכו מלמתוח עליו ביקורת חריפה ולהשמיץ את מדיניותו.

מקור שלישי הוא הכתבים הנוצריים. במקורות הנוצריים המוקדמים מופיעים תיאורים רבים הנוגעים לאישיותו של פילאטוס. אך נדרש להטיל בעדויות אלו דופי, משום שכותביהם ניזונו מהידיעה שפילאטוס לקח חלק בצליבה. במרבית המקורות הנוצריים פילאטוס מצטייר כדמות קיצונית וחסרת רחמים, והמגמתיות המופגנת בהם מטילה במקורות הללו פקפוק רב.

מקור נוסף שהשתמר הוא חליפת מכתבים עניפה וייחודית שניהל פילאטוס בזמן שלטונו. פילאטוס התכתב עם ידידו הרומאי סֶנֶקה, ובמכתביו הוא מתאר את צורת התנהלותו ואת גישתו כלפי הציבור היהודי. ממכתבים אלו מצטיירת דרך עבודתו ועולה מהם תיאורו של החיכוך היומיומי עם היהודים. עדות אותנטית זאת הינה מורכבת ביותר, אך היא טומנת בחובה בעיה חמורה. הואיל ומכתבים אלו נכתבו בידי פילאטוס עצמו, הדעת נותנת שהוא ניסה להציג את מעשיו באור חיובי ולכן אמינות התיאורים שהוא הציג מוטלת בספק.

בכל המקורות שלפנינו, להוציא את מכתבי פילאטוס, מצטיירת דמות שלילית וחסרת רחמים. אך כדי לבחון דמות זאת מתוך אמות מידה אובייקטיביות, יש להתעלם מן התיאורים המגמתיים המיוחסים לו. אנו נתעלם לחלוטין מהתיאורים המופיעים בכתבים הנוצריים, ואת התיאורים של ההיסטוריונים היהודיים נבחן מתוך הסתייגות רבה. עיקר התייחסותנו תהיה כלפי הנתונים ההיסטוריים המוצגים אצל יוסף בן מתתיהו ופילון. שני אלו מתארים בקפידה מה היו מעלליו של פילאטוס. איננו יכולים לשער אל נכון האם ומתי הללו סילפו את הפרטים, ועל כל פנים אנו נאמץ את התמונה הכללית המתקבלת מהם – היא שפילאטוס נקט בפעולות שהתריסו את הציבור היהודי, הוציאו אותו מגדרו וגררו תגובות נזעמות.

בעיה מרכזית נוספת היא שאלת המניעים של פילאטוס. לא ניתן לאמוד מתוך הכתבים ההיסטוריים מה היו מניעיו בהתנהגות הקשוחה שהפגין, וכל הסבר שניתַן יהיה בבחינת השערה גרידא. מתוך פעולותיו של פילאטוס ניכר כי יחסו כלפי הציבור היהודי היה דו פרצופי. מחד, ניכר כי ביקש להיטיב עימו, ומאידך הוא נקט בפעולות שעוררו את רגשותיו. קשה להאמין שהוא נקט בפעולות הפוגעניות מתוך תום לב וללא הכרת המציאות, שהרי עם הגיעו ארצה הוא היה חייב ללמוד על תכונות התושבים. ואכן, עוד לפני שהגיע ליהודה, הוא כתב במכתביו הראשונים לחברו סנקה שהלך ללמוד כיצד לנהוג עם הציבור היהודי.

מן המקורות שלפנינו לא ניתן להסיק האם הוא פעל מתוך שרירות לב או מתוך שחשב שהיהודים יפליגו ויבינו שפעולותיו עדיפות על פני המסורת שלהם. דילמה זאת צצה כאשר בוחנים כל אחת מן הפעולות שנקט. למשל, כשבוחנים את בחירתו לבנות תעלת מים שתשמש כלי לניקיון בית המקדש, אשר מומנה מכספי המקדש שידוע שייחסו להם קדושה רבה, קשה לדעת האם הוא פעל מתוך שרירות לב או מתוך תמימות ואמונה שהיהודים יכירו בהגיון שבמדיניותו.

אמנם בעיה זאת מעלה תהיות רבות, אך אלו פחות מטרידות אותנו בדיוננו. אנו נתמקד בעיקר בהחרפת היחסים בין היהודים לרומאים בימיו. גם אם פילאטוס פעל מתוך תום לב, הרי ברור שמדיניותו העמיקה את השבר שבין היהודים לרומאים, שהנציבים הקודמים ביקשו לצמצם ולאחות. בתוך התמונה ההיסטורית הכללית, ברור שבתקופתו נפער פער עמוק בין היהודים לרומאים, והוא היווה את ראשיתה של תקופה רצופת התנגשויות.

פילאטוס הספיק בעשר שנותיו לפגוע בהווי החיים היהודי בשלושה מישורים – בתחום הממוני, הדתי והתרבותי. נבחן את המדיניות המשתקפת מבעד לפעולות שנקט ואז נתבונן במטבעות כדי לבחון מה הם מוסיפים להבנת מדיניותו.

בתחום הממוני, פילאטוס הוסיף והכביד את עול המיסים. כאשר הגיע לארץ הוא ציין במכתביו לסנקה מספר פעמים כי אין בממונו הדל כדי לרהט את הארמון שקיבל וכדי לממן את כל מותרותיו. אף שבמכתביו הראשונים כתב שהוא מתכוון שלא לפגוע ביהודים בתחום זה, ניכר כי הוא התעשת במשך השנים ולא חסך מלגבות מיסים רבים.

פילאטוס גם פגע בציבור היהודי במישור התרבותי. נציבי רומא הקפידו עד כה שכשצבאם עתיד להגיע לירושלים, יש להוריד את דגלי הפרשים, עליהם דמויות אליליות, מפני כבוד המקדש. אמנם, כאשר הגיע פילאטוס לירושלים לראשונה, הוא לא הקפיד להיפטר מהדמויות האליליות, וגרם לתגובות נזעמות ביותר. כאשר ראה שיהודים רבים מוכנים למנוע מציאות זאת בדמם, רק אז החליט להחזיר את המצב לקדמותו. נציין את דברי יוסף בן מתתיהו בעניין:

"ופילאטוס, הגמונה של יהודה, נהג את צבאו מקיסריה והעבירו למחנה החורף אשר בירושלים, וזמם להפר את חוקי היהודים בזה, שיכניס לעיר את הפרוטומות של הקיסר שהיו צמודות לדגלים, כי התורה אסרה עלינו לעשות תמונות... ראשון היה פילאטוס, שלא בידיעת הבריות, שכן הייתה כניסתו בלילה, הביא את התמונות לירושלים ושמן שם. וכשנודע הדבר לתושבים באו בהמוניהם לקיסריה והתחננו ימים רבים להעברת התמונות. אולם פילאטוס לא הסכים, מפני שהדבר גורם עלבון לקיסר. וכשלא פסקו מלהפציר בו, הושיב ביום השישי את חייליו המזוינים בהיחבא, והוא עצמו עלה על הבימה... כשחזרו היהודים ובאו בתחנונים, הקיפם פילאטוס חיילים על-פי סימן מוסכם, ואיים שמיד יוציא דינם למיתה אם לא יחדלו לצעוק וילכו לבתיהם. והללו נפלו על פניהם וחשפו את צוואריהם, ואמרו שיקבלו על עצמם מיתה ביתר עונג משיעזו לעבור על חכמת חוקיהם, אז תהה פילאטוס על תקיפותם בשמירת חוקיהם, ומיד החזיר את התמונות מירושלים לקיסריה" (קדמוניות היהודים יח', 55-59).

בנוסף לאלו, פגע פילאטוס גם בתחום הדתי. פילאטוס השתמש בכספי בית המקדש, אליהם התייחסו היהודים בקדושה יתירה והקפידו שלא ישתמשו בהם לצרכי הדיוטות, כדי לבנות תעלה שתוביל מים מבית המקדש לבריכות הראשיות. אף שכוונתו של פילאטוס הייתה למנוע את הלכלוך שהצטבר באיזור המקדש בגלל עבודת הקרבנות, הרי דרכי המימון פגעו קשות בהלכה היהודית. וכדברי יוסף בן מתתיהו:

"ופילאטוס התקין צינור מים לירושלים על חשבון כספי ההקדשות... אך היהודים לא היו מרוצים מעבודות המים, ורבבות הרבה של אנשים התגודדו וצעקו כנגדו שיפסיק את המעשים שבכוונתו לעשות... ופילאטוס הלביש המון רב של חיילים שנשאו אלות מתחת לבגדיהם, את לבוש היהודים, ושלח אותם אל המקום שהיהודים התאספו בו... וכשיצאו בגידופים נתן פילאטוס לחיילים את הסימן שהוסכם עליו מראש, והללו הנחיתו בהם מהלומות רבות בהרבה משציווה אותם... והיהודים לא נהגו במורך-לב, עד כי רבים מהם מתו בו במקום ואחרים נסוגו כשהם פצועים, מאחר שנתפסו כשהם בלתי מזוינים על-ידי אנשים שהסתערו עליהם לאחר שהתכוננו לכך" (קדמוניות היהודים יח', 60-62).

התמונה המתקבלת מהתנהלותו של פילאטוס מלמדת שבימיו חלה נקודת מפנה ביחסי היהודים והרומאים. אמנם, הנציבים שקדמו לפילאטוס גם פגעו בציבור היהודי וברגשותיו, אך פילאטוס לקח את הפגיעה ביהודים וצעד עימה צעד נוסף. היהודים נאלצו לשלם בגללו מיסים רבים יותר ולסבול מפגיעות דתיות כבידות. תושבי יהודה היו עניים ברובם, והכבדת עול המיסים השפיעה ישירות על אורח חייהם. אך מעתה נאלצו לסבול גם פגיעות בתפיסה האמונית שלהם. היהודים שמרו בקפידה לבל ישתמשו בכספי ההקדשות למטרות חומריות, ופילאטוס הפר כלל דתי זה בצורה בוטה ביותר. ואכן, בכתביו לסנקה הוא נמצא מלגלג ומוקיע את היהודים על אמונת הייחוד ועל האמונה בקדושתו המוחלטת של בית המקדש.

ואע"פ כן, ניתוח מדיניותו של פילאטוס מעלה שהוא לא רק רצה להרע לציבור היהודי אלא גם לרַצות אותו ולהיטיב בעבורו. בתקופתו ניכרת תנופת בנייה יחסית, מתוך הפגנת רצון לפתח את הארץ.

עומדת לנגדנו אפוא דמות דו פרצופית ומורכבת, שפגעה קשות ברגשות היהודים ובו זמנית ביקשה להתחשב בציבור זה. המטבעות שהנפיק פילאטוס מלמדים אף הם על מגמה זאת. פילאטוס היה הנציב היחידי שבחר לחקוק על מטבעותיו כלי פולחן אליליים. אך לצד סמלים אלו הוא לא שכח לעטר את המטבעות בסמלים היהודיים הטיפוסיים. מאלפים הם הדברים שכתב לחברו סנקה על אודות המטבעות: "שאלתיו (את פילון האלכסנדרוני בשיחה עם חברי המשלחת היהודית באלכסנדריה קודם בוא פילאטוס ארצה) בגילוי לב אם הוא מציע, כי תמורת ראשו של הקיסר לא תושם על המטבעות אשר יונפקו בדומיניונים (מערכת המטבעות) שלו (כלומר, האם היה מפריע לו, לפילון שהיה בעל השקפת עולם יהודית מתונה ביחס ליהודי ארץ ישראל, שעל מטבעותיו שלו הייתה נמצאת דמות של דיוקן). אבל הוא היה פיקח למדי מלהיתפס בכף על שאלתי, ואמר שהוא מקווה שאכבד את רגשותיהם של היהודים במולדת הישנה של גזעם ודתם, באותה מידה שגם הקיסר עצמו דורש שיכבדוהו" (מכתבי פונטיוס פילטוס לידידו סנקה [בעריכת ו.פ. קרוייזר], ירושלים 1931, עמ' 37-38).

נדון מעט במטבעות שהנפיק. פילאטוס הוציא שני טיפוסי מטבעות, בין השנים 29-31 לסה"נ. הוא נמנע מלהנפיק מטבעות בשנתיים הראשונות לשלטונו ובארבע שנותיו האחרונות, ככל הנראה משום שהשוק לא היה זקוק לכך. אך בשלוש השנים שהנפיק, הופצה כמות עצומה שהציפה את השוק.

בירושלים נחשף מטבע של פילאטוס, שלא הופרד מקצה מטיל האסימונים. פריט זה מהווה פסולת של המטבעה, והוא עדות חותכת להשערה שמטבעות הנציבים הונפקו במטבעה שמוקמה בירושלים, ששימשה קודם לכן את הורדוס ובנו ארכילאוס. ואכן, לפי סגנונם הצורני של מטבעות הנציבים עולה שהם הונפקו במטבעה שהותיר הורדוס בירושלים.

המטבע הראשון שהנפיק פילאטוס

פילאטוס הנפיק את הדגם הראשון בשנתו השלישית, היא שנת 29 לסה"נ. מצידו האחד מופיע הסימפולום, היא כף קטורת רומאית, ובצידו האחר מופיעים שלושה שיבולים השזורים בבסיס משותף. דגם של שלושה שיבולים מאוגדים היה סמל נפוץ שהופיע גם על מטבעות יהודיים. ברם, הסימפולום נשא אופי יהודי פגאני, והוא למעשה שבר רצף של מטבעות רומאיים הנושאים גוון יהודי.

הדגם הנוסף

הדגם הנוסף הונפק בשנה שלאחר מכן ובשנה שלאחריה. על מטבע זה מתנוסס מטה מתעקל, הוא הליטואוס, מטה הכהנים הרומאי. בצידו האחר מופיע זר שבתוכו הכתובת LIZ (המציינת את התאריך 17 למניין שנות הקיסר, היא שנת 31 לסה"נ), או התאריך LIH (היא שנת 18 לקיסר, כלומר שנת 32 לסה"נ). יש לציין שנתגלו טעויות רבות בכתיבת הכתובת, ולעיתים סדר האותיות שונה, ואלו אינם תאריכים נוספים אלא כתיבה מוטעה של שני התאריכים המקוריים, שהרי ביחס לכלל מטבעות פילאטוס אלו מהווים מספר פעוט למדי.

שני טיפוסי מטבעות אלו חרגו מהסגנון שביקשו הרומאים לבטא, והם מלמדים שניסיונם הרב של הרומאים לא הועיל כדי לגשר על הפער העצום שהיה מנת חלקם של היהודים והרומאים. מטבעות אלו הינם עדות מוחלטת לשבר העמוק שנסדק בין היהודים לרומאים.

בשנה העשירית לכהונתו, ביצע פילאטוס פעולה שעוררה את חמתו של נציב סוריה. פילאטוס התנכל לשומרונים מפני שהאמינו במשיח העתיד להראות להם את כלי המקדש שיצר משה רבנו. פילאטוס הנהיג מדיניות פוגענית כלפי ציבור זה, ובעקבות זאת קיבל נזיפה חמורה מנציב סוריה. נציב סוריה שלח את פילאטוס לקיסר רומא, שהיה בנו של נציב סוריה, והלה הדיחו מתפקידו.

הנציב שהגיע לאחר ימי פילאטוס, מרקלוס שמו, לא פעל להנפיק מטבעות, כנראה משום שהשוק לא היה זקוק לכך. הידיעות ההיסטוריות אודות מרקלוס דלילות למדי, וככל הנראה שלא התרחשו בזמנו התפתחויות משמעותיות.

מרקלוס חתם למעשה את 32 שנותיה של תקופת הנציבים הראשונה. בשנת 37 לסה"נ רומא בחרה לשנות את שיטת השלטון הנוכחית, והיא בחרה את הורדוס אגריפס. המוניטין שצבר הורדוס, שלא דהה עדיין, השפיע על רומא למנות את אחד מצאצאיו כמושל יהודה. פתרון זה היה יעיל למדי, שהרי אגריפס היה נצר לשושלת החשמונאית ועם זאת בעל נאמנות לאימפריה. בכהונתו נרשם ביהודה שקט יחסי, והוא הצליח להנהיג את הארץ במשך מספר שנים. לאחר מותו לא נותר לרומאים אלא להחזיר את המתכונת הנוכחית.

מדיניותו של אגריפס משתקפת היטב במטבעותיו. אגריפס הנפיק עבור יושבי הגליל מטבעות הנושאים אופי רומאי מובהק, ועליהם התנוססה בבואת פניו. אך עבור יושבי יהודה, שמרביתם היו יהודיים, הוא הנפיק מטבעות אחרים שמהם נידף הניחוח היהודי המוכר. מצדם האחד מופיע אפריון המבטא מלוכה, שאמנם לא נלקח מעולם התרבות היהודי, אך עדיין לא היה בו כדי לפגוע בציבור זה. בצדו האחר מופיעים שלוש שיבולים מאוגדים, המופיעים על מטבעות יהודיים נוספים. מטבעות אלו הונפקו בכמות נרחבת, ונחשפו אלפים רבים מהם באזור ירושלים. לפי אפיים הטכני, ניכר שהונפקו במטבעה הירושלמית ששימשה בעבר את הורדוס ובניו.


המטבע שהנפיק אגריפס בירושלים

לאחר ימי אגריפס הרומאים החזירו את שלטון הנציבים, אך הנהיגו שינויים בסמכותם והעניקו להם כח צבאי רב. תקופת נציבים זאת, שהחלה לאחר מות אגריפס והסתיימה עם פרוץ המרד הגדול, מכונה "תקופת הנציבים השנייה".


תקופת הנציבים השנייה

התקופה שבה הוחזרו הנציבים ליהודה למשך עשרים שנים נוספות הייתה הרת גורל בעבור הציבור היהודי. בשנים אלו התחוללה בקרב היהודים סערה רחבה אשר הכשירה את הקרקע לקראת מרד נרחב ועצום. הפוגעניות, הכוחניות והזלזול העמוק שהפגינו הנציבים בשנים אלו הובילו את היהודים להסתכן ולמרוד. האווירה העכורה שניסרה בחלל הרחוב היהודי הובילה לראשיתו של מרד עיקש ומורט עצבים. הסיכויים לצלוח את המרי היו אמנם אפסיים, אך רוח הדיכאון שאפפה את הציבור היהודי הביאה לתחושה שכבר הגיעו מים עד נפש ושאין מנוס מלהילחם.

האווירה שביקשו הנציבים להשרות בתקופה זאת משתקפת היטב במטבעות. המטבעות שהונפקו בתקופה זאת מלמדים שהנציבים החדשים אמנם בקשו לשמור על סגנון והווי יהודי ולהתחשב בתרבות היהודית, ושהסממנים היהודיים שעל המטבעות מלמדים שנציבים אלו ביקשו להשכין יחסים תקינים. ברם, חריגה מפתיעה ויוצאת דופן המבצבצת באחד המטבעות מבטאת רצון לשדר מסר נוסף. "מעידה" המופיעה על אחד המטבעות מעידה על גילויי כוחניות ותוקפנות המגלמים היטב את כוונותיהם של מרבית הנציבים החדשים. הנציבים החדשים חקקו את הסמלים היהודיים הסטנדרטיים כדי לשדר תחושה של התחשבות כדי לספק מעט את הציבור היהודי. אך סמל נוסף, הנבלע בין הסמלים היהודיים, מלמד על מציאות שונה לחלוטין מהמציאות האידיאית שהנציבים החדשים בקשו להקרין.

בתקופה זאת רק שניים מתוך שבעת הנציבים פעלו להנפיק מטבעות. הללו יצרו מספר טיפוסים מצומצם למדי, אך כמות זאת מספקת כדי ללמדנו על המדיניות שהונהגה באותן שנים.

הנציבים שפתחו את התקופה לא הנפיקו מטבעות כלל. הנציב שהשיב את הנפקת המטבעות היה אנטוניוס פליקס. לפניו שהו בארץ שלושה נציבים – פאדוס (44-46 לסה"נ), טיבריוס אלכסנדר (46-48), שהיה יהודי מומר שהטיב עם היהודים ושמר על שקט, וקומאנוס (48-52), שהרע ליהודים וגרם לשפיכות דמים רבה. לאחריהם נבחר פליקס, שחידש את הנפקת המטבעות, לאחר תקופה ארוכה יחסית.

ימי אנטוניוס פליקס

אנטוניוס פליקס, ששימש כנציב בין השנים 52 לבין 59 לסה"נ, התסיס והסעיר את הציבור היהודי חדשות לבקרים. יוסף בן מתתיהו מציין שהוא ביצע רציחות מכוונות והביא בקלות ראש לרצח חפים מפשע. את פגיעותיו הקשות בציבור היהודי מתאר יוסף בן מתתיהו בזו הלשון:

"פליקס רחש איבה גם ליונתן הכוהן הגדול, מפני שהלה הוכיחו לעתים תכופות של שהוא מנהל את ענייני הארץ בתקיפות יתרה, [וזאת] כדי שלא יהיה חייב נזיפה מאת המוני [העם] על [שהוא] ביקש מאת הקיסר, שפליקס יישלח בתורת אפוטרופוס ליהודה. הוא זמם [אפוא] תואנה, בה יהגה מן המסילה את האיש שהציק לו בלי הרף: שכן ההתראות ללא הרף הן למשא לרוצים לעשות עוול. מטעם זה פיתה פליקס את הנאמן שבידידי יונתן... והבטיח לתת [לו] כסף רב, שיביא על יונתן [ליסטים] שירצחו אותו. והלה נשמע לו וחיבל תחבולה... וכשרצח זה נשאר ללא עונש עלו השודדים מכאן ואילך בחגים מתוך בטחון גמור, וכלי זינם טמון [להם] בדומה לכך, והיו מתערבים בהמון [העם] והורגים את אלה שהיו אויביהם, ואחרים [רצחו] במחיר כסף, בשמשם בני אדם אחרים. וכמה [נרצחו] על-ידם לא רק בשאר חלקי העיר, אלא גם בבית המקדש" (קדמוניות היהודים כ', 162-163).

פליקס חידש כאמור את הנפקת המטבעות, והוא הוציא תחת ידו שני טיפוסי מטבעות שהונפקו בכמות עצומה. שני הטיפוסים מתוארכים לשנת 14 לקיסר, היא שנת 54 לסה"נ, שהינה השנה השלישית למניין שנותיו. איננו יכולים לשער אל נכון מדוע מטבעות אלו הונפקו דווקא בשנה זאת. יתכן שיש לקשור זאת עם אירוע נוסף שהתחולל בשנה השלישית. בשנה זאת פליקס נשא לאישה את דרוסילה היהודייה אחות אגריפס, ויתכן שהמאורע המיוחד גרר אותו לשלוח יד אל תחום המטבעות. השערה זאת מתעצמת עם התבוננות במאפייני המטבעות. בניגוד למדיניות הנוקשה והתקיפה שהנהיג פליקס, המטבעות שהנפיק נשאו לרוב סגנון יהודי מובהק. לא מן הנמנע לקשור תופעה זאת לנישואיו עם דרוסילה, שגרמו לו להפגין מידה כלשהי של התחשבות.


מטבעותיו של פליקס

מטבעותיו של פליקס מלמדים היטב על מדיניותו. על פניו, נראים מטבעות אלו כבעלי סגנון יהודי לחלוטין. עץ התמר והשיבולים המאוגדות הם סמלים יהודיים נפוצים ומוכרים. ניכר שפליקס ביקש להשתמש במטבעות כדי לשדר מדיניות תקינה ומתחשבת.

ברם, סמל חריג ויוצא דופן המתנוסס על אחד המטבעות יכול ללמדנו רבות על כוונותיו האמיתיות של פליקס. פליקס בחר לחקוק בגאון מגן רומי המשדר תקיפות וחוזק. סמל זה חושף בפנינו את אווירת התקיפות והעריצות שביקש להחדיר בקרב ציבור נתיניו. המגן הרומאי נלקח ממטבעות הניצחון של הקיסר קלאודיוס, שביטא את שמחת הניצחון על הגרמנים באמצעות מטבעות הכוללים חניטות ומגנים. הנציב פליקס בחר לאמץ את סמל המגן ללא שאר העיטורים. פליקס השתמש במטבעות כדי לבטא את התקיפות במלוא עוזה.

סמל המגן הרומאי מבטא שליטות ועריצות, והוא נועד ככל הנראה להטיל פחד על המתבונן בו. סמל זה מגלם תוקפנות וחוזק, וכאילו נועד לסמל למחזיק בו את גודל חוזקו של הנציב פליקס ואת היד הנוקשה שהוא נוקט.

סמל זה אמנם אינו פוגע ברגשות היהודים כמו סמלי הפולחן שבחר פילאטוס, אך יש בו אלמנט מרתיע שלא היה קיים בשאר מטבעות הנציבים, והוא ביטא תוקפנות רבה. היה זה גילוי מוצהר של כוח והפחדה שנועדה להרתיע את היהודים ולנטוע בהם פחד. מטבע זה מעיד כמאה עדים על גודל עריצותו של השליט ורצונו להפגין בפרהסיה כוחניות ואדנות.

סמל זה נותן לנו לטעום מעט מתחושת התסכול שבאה על הציבור היהודי בתקופה זאת. סמל זה מלמדנו שבתקופה זאת רבו גילויי האלימות המוצהרים ששידרה רומא ליהודים. התבוננות בסמל תקיף ורווי אימה זה נותנת לנו לטעום ולו במעט מן תחושת הפחד שרווחה ברחוב היהודי. תחושה זאת הייתה גורם מכריע לתסיסה שהביאה את היהודים שנים ספורות לאחר מכן לפרוץ במרי נרחב ומורט עצבים.

לאחר שהנפיק שני מטבעות בשנה השלישית, פליקס לא המשיך במלאכת ההנפקה. הוא המשיך לשבת על כס הנציב משך 5 שנים נוספות, עד שלבסוף הודח בעקבות תלונתם של יהודי קיסריה. פליקס פגע ביהודי קיסריה והללו ניצבו בחצר הקיסר ודרשו את הדחתו. הקיסרות בדקה את התנכלותו ומצאה לנכון להדיחו מתפקידו.

ימי פסטוס

מעתה מונה הנציב פסטוס, ששימש בתפקיד זה בשנים 59-62 לסה"נ. המקורות ההיסטוריוגראפיים אינם מאזכרים את דרך התנהלותו, אך סביר להניח שגם בימיו נרשמו מהומות. פסטוס הנפיק מטבע בטיפוס אחד בלבד, אשר הופץ בכמות עצומה ביותר. הנפקת המטבע נעשתה כבר בשנה הראשונה לכניסתו לתפקיד, כנראה מפני הצורך הדחוף בכמות מטבעות נוספת לאחר תקופה בת מספר שנים ללא הנפקת מטבעות חדשים.


המטבע שהנפיק פסטוס הופץ בכמות אדירה. מגוון ממטבעותיו

כאשר מציבים את כמות המטבעות של פסטוס ביחס לכמות המטבעות שהנפיקו נציבים אחרים, עולה שמטבעותיו הונפקו בכמות העולה עשרות מונים על כמות המטבעות שהנפיקו שאר הנציבים. הערכה גסה מעלה שהנציב שהוציא תחת ידו את כמות המטבעות הגדולה ביותר היה פסטוס. נתון זה מעלה את ההשערה שאף שמטבעותיו מתוארכים לשנה הראשונה, יתכן שהם הונפקו גם בשנים הבאות, ללא החלפת התאריך המופיע עליהם. קשה להניח שכמות מטבעות כה עצומה הונפק במשך זמן של שנה אחת, ולכן חוקרים רבים נוטים לסבור שההנפקה נפרסה על פני תקופה ארוכה יותר.

כאשר מתבוננים בסגנון המטבע, נתקלים באופי המוכר – המשלב כתובת ליד סמל בעל גוון יהודי. בצידו האחד מופיעה כתובת המציינת את שנת ההנפקה ביחס לשנות שלטונו של הקיסר, ומצידו האחר מצוי הלולב, שהינו סממן יהודי מובהק שכבר נתָנו עליו את הדעת. מטבע זה אינו מותיר זכר מהמציאות המורכבת שהתקיימה בשנים שקדמו לפרוץ המרי. יתכן שפסטוס ניסה למתן את הציבור היהודי ולנהוג כלפיו בסובלנות, ולכן הוא יצר מטבע שאין עליו שביב של אופי רומאי.


המטבע שהנפיק פסטוס

אך ניסיונו של פסטוס לשדל את הציבור היהודי לא השפיע על הלך הרוח שנשב בקרב היהודים. פסטוס שהה בארץ מספר שנים מעטות והוא אינו הצליח להכות בה שורשים. הנציב שהחליפוֹ והנציב שלאחריו חתמו למעשה את תקופת הנציבים. נציבים אלו אינם הנפיקו מטבעות, אך המקורות ההיסטוריים הנוספים מלמדים רבות על דרך התנהלותם. ניתן לשרטט את התמונה שהקימה בימים אלו גם ללא המטבעות. המקורות השונים מלמדים שבימי נציבים אלו המהומות הוחרפו עד לכדי מימדים חדשים. בימיהם התחזקה תחושת האפליה והאדנות, והמתח שהיה בין היהודים לבין הנציבים הלך וגדל. הלך הרוח שריחף בחלל הרחוב היהודי כלל תחושת תסכול לצד רצון לנקום. יהודים רבים רקמו בליבם תוכניות למרי, וככל שרבו המהומות כך הרצון ללחום גמל בליבם של יותר ויותר יהודים. העלבון הצורם ביותר התרחש בימיו של אחרון הנציבים פלורוס, שזלזל ברגשות היהודים ונהג בהם בקלות ראש. כאשר הוא הציב בלב המקדש צלם אלילי, היהודים חשו שאין ברירה אלא לפתוח במרד נרחב. הם החליטו להקים ממשלה שתווסת את כוחות הלוחמים ובד בבד הכריזו בגלוי על מרד נרחב.

מרד זה, המכונה בשל היקפו האדיר "המרד הגדול", היה למעשה למלחמה הרת גורל שהשפיעה עמוקות על אופיו של הציבור היהודי. הרומאים דיכאו ביתר שאת את כוחות המרד ולא הרפו, ולחימתם הובילה לחורבן בית המקדש, למותם של מאות אלפי תושבים יהודים, ולראשיתה של גלות ארוכה שעיצבה את דפוסי החיים היהודיים בכל תחום ותחום.

מטבע שהונפק בשנה השנייה של המרד הגדול, סמוך לחורבן בית המקדש

עוצמתו של הרצון היהודי למרוד באימפריה הרומאית רחבת המימדים, מלמדת שאווירת מרמור ורצון נקם רווחו בארץ ערב המרד. אווירה קשה מנשוא זאת גררה את הציבור היהודי לזום מרד בקנה מידה עצום. כדי להבין את עוצמת הלהיטות שהובילה את היהודים לפתוח במרד חסר סיכוי יש לטעום מהתחושה העגומה שניסרה בחלל הרחוב היהודי בשנים שקדמו למרי. כאן מתגלה למטבעות תרומה ממש ייחודית – שהרי הללו משקפים נאמנה את סבך היחסים שנרקם בין היהודים לרומאים. במאמר זה ביקשנו לבחון את המטבעות כדי לטעום דרכם את ההרגשה שביקש הנציב להחדיר בקרב נתיניו היהודים. גילינו שלפנינו מקור מרתק ורב חשיבות להבנת מערכת היחסים שנטוותה בין היהודים לרומאים ערב פרוץ מלחמה שאפתנית ביותר. גילינו אפוא שהחייאת ממצא זעיר ותפל מאפשרת לעיתים לגולל יריעה היסטורית מרתקת ורבת משמעות.